בג"ץ 2693/99 מדינת ישראל נ. מאיר דהן

המשיב הואשם בפני בית המשפט המחוזי בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה, והפקרה אחרי פגיעה, בניגוד לסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה. האשמתו התבססה על הטענה כי בעת שנהג במכוניתו בכביש הבקעה פגע בהולך רגל והסתלק ממקום התאונה; וכי כתוצאה מן הפגיעה נגרם מותו של הולך הרגל. המשיב כפר בעובדות של כתב האישום ובתום פרשת הראיות של התביעה קיבל בית המשפט המחוזי את טענת הסניגור כי אשמות המשיב לא הוכחו אף לכאורה ולפיכך פסק לזכותו בנימוק שאין עליו להשיב על האשמה. המדינה ערערה על הכרעת דין זו (ע"פ 1932/98). ביום 28.6.98 החליט בית המשפט העליון לקבל את ערעור המדינה, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את התיק להמשך הדיון. בפסק הדין נאמר כך:

"נראה לנו שבית המשפט המחוזי שגה כאשר נמנע מלהיזקק לעדות הבוחן רס"מ שלמה כהן, לפיה יש יסוד למסקנה שמכוניתו של המשיב פגעה באדם ביום המקרה. בנסיבות אלו נראה לנו שלא היה מקום לקבוע שהמשיב אינו צריך להשיב על האשמה".

משהוחזר ההליך לבית המשפט המחוזי הודיע סניגורו של המשיב כי המשיב בוחר להחריש ואף אינו מביא ראיות הגנה. בית המשפט המחוזי שמע סיכומי טענות מפי הצדדים ונתן הכרעת דין חדשה, בה חזר וזיכה את המשיב מן האשמה. נגד הכרעת דין זו מופנה הערעור שלפנינו, והערעור בדין יסודו.

בהכרעת דינו החדשה חוזר השופט המלומד ומתייחס לראיות התביעה, שהיו בפניו גם בעת מתן הכרעת הדין הקודמת, תוך שהפעם התייחס בהכרעת דינו גם לעדותו של בוחן התאונות במשטרה רס"מ שלמה כהן. בסיומה של הכרעת דין זו סיכם השופט המלומד את מסקנתו במילים אלו:

"התביעה לא הצליחה במשימתה להעביר את נטל הראיה לשכמו של הנאשם ולכן אין בשתיקתו משום חיזוק או סיוע לגירסתה... לאור האמור, יש לזכות את הנאשם מן האישומים המיוחסים לו".

בערעורה לפנינו פירטה באת-כוח המדינה בכתב, בהרחבה רבה, את השגותיה על הממצאים שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו החדשה. אנו סבורים כי דין ערעורה להתקבל מבלי להתייחס להשגות הללו לגופן. עיון במסקנתו של השופט המלומד בהכרעת הדין החדשה מלמד, כי הוא חזר וזיכה את המשיב על פי אותו נימוק שעל יסודו זיכה אותו בהכרעת הדין הראשונה; היינו, כי אשמתו לא הוכחה גם לכאורה. זאת לא היה רשאי לקבוע, שכן בית משפט זה כבר קבע, בקבלו את ערעור המדינה על הכרעת הדין הראשונה, כי אשמת המשיב הוכחה לכאורה. הדברים נאמרו במפורש בהנמקת פסק הדין שאת חלקו הרלוונטי ציטטנו לעיל.

מה שנאמר לעיל משקף, כמובן, את הכלל. בנסיבותיה המיוחדות של הפרשה העובדתית בה נדרש בית המשפט המחוזי להכריע, יש לכלל הזה משנה תוקף. כאמור, המשיב הואשם בגרימת מוות בתאונת דרכים ובהסתלקות ממקום התאונה. לא היתה מחלוקת שהמשיב היה במקום האירוע בזמן ההתרחשות הנטען ויצא משם כשמכוניתו נושאת עליה סימנים מובהקים של מעורבות בהתרחשות פוגעת (שמשות מנופצות, ופח מעוך). טענת המשיב בשלב החקירה המשטרתית היתה, כי במהלך נסיעתו נפגעה מכוניתו מאבנים שיודו לעברה תוך כדי נסיעה. בפני בית המשפט המחוזי היו חוות דעת ועדויות של בוחן התאונות ושל שמאי נזקים ובית המשפט עשה כמיטב יכולתו להסיק מסקנות מחוות הדעת של מומחים אלה. אלא שההכרעה האמיתית שניצבה לפניו היתה בשאלה עובדתית והיא, האם המשיב אכן פגע בהולך הרגל אם לאו. משקבע בית משפט זה, כי אשמת המשיב הוכחה לכאורה, שוב לא יכול המשיב להחלץ מהרשעה כאשר בחר להחריש וגם לא הביא כל ראיות להגנתו.

התוצאה היא שאנו מקבלים את ערעור המדינה, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומרשיעים את המשיב בשתי העבירות שיוחסו לו. התיק מוחזר בזה לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת העונש ולמתן גזר דין.