בג"ץ 2798/10 עבד אלפתאח יוסף נ. מדינת ישראל

השופט

י' דנציגר:

במסגרת העתירה שלפנינו משיג העותר על פסק דין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופטים ש' צור, ו' וירט-ליבנה ו ר' רוזנפלד ) בע"פ 60/09 מיום 7.3.2010 בו התקבל ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (כבוד השופטת ע' איצקוביץ ) לפיה זוכה העותר מעבירה של העסקת 69 עובדים בלא היתר כדין [לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים )].

העובדות הצריכות לעניין

1.

כנגד העותר הוגש כתב אישום בגין העסקת 69 עובדים זרים ללא היתר העסקה כדין בניגוד לסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים. על פי כתב האישום, ביום 19.6.2003 במסגרת ביקורת של פקחי משרד התמ"ת, משטרת ישראל והמוסד לביטוח לאומי, נצפו 69 פועלים תושבי הרשות הפלסטינית בשטח חקלאי של קיבוץ דברת כשהם עוסקים בקטיף מלפפונים וכי העותר העסיק את הפועלים מבלי שהיה בידיו היתר כדין. על העותר הושת קנס מינהלי ביום 19.6.2003 בגינו ביקש להישפט.

2.

העותר כפר במיוחס לו וטען כי הפועלים שנצפו לא הועסקו על ידו אלא על ידי אדם אחר בשם גדיר אבו חסן (להלן: גדיר ) המשלם לעובדים את שכרם ומקבל ממנו חלק מכספי מכירת המלפפונים.

3.

ביום 10.5.2009 זיכה בית הדין האזורי לעבודה את העותר מהעבירה שיוחסה לו בקובעו כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הפועלים לעותר, שכן אין די בכך שהשטח בו נראו הפועלים עוּבד על ידי העותר ובכך כי עבודת הפועלים בוצעה בפועל אצלו ומאחר שמעמדו של גדיר לא הוכח.

4.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה וטענה כי זה טעה כשהניח כי הפועלים הועסקו על ידי גדיר ולא על ידי העותר. לטענת המשיבה, די בעובדה כי העותר שכר את השטח החקלאי בו נראו הפועלים וכי הפועלים עבדו אצלו במועד הרלבנטי בקטיף כדי להקים חזקה שהעותר הוא מעסיקם וכי עליו להוכיח כי לא היה אחראי להעסקתם. העותר סמך את ידיו על פסק הדין של בית הדין האזורי וטען כי המשיבה לא הצליחה להוכיח כי הוא היה המעסיק של הפועלים.

5.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בקובעו כי קיימת "הצטברות של ראיות ישירות ונסיבתיות המצביעות על כך שהמשיב [העותר - י.ד.] היה מעסיקם של העובדים הזרים". בכלל אלה מנה בית הדין הארצי לעבודה את העובדה כי השטח בו נצפו העובדים היה בחזקתו של העותר וכי הפועלים הועסקו בשטח בפיקוח ישיר ובנוכחות העותר. נוכח זאת קבע בית הדין הארצי לעבודה כי נוצרה חזקה כי העותר היה מעסיקם של הפועלים, וכי חזקה זו לא נסתרה על ידי העותר. עוד נקבע כי מגרסת העותר עולה שהייתה שותפות עסקית בינו לבין גדיר, וכי גרסה זו מובילה למסקנה כי לכל היותר העותר וגדיר היו מעסיקים במשותף אך לא למסקנה כי העותר לא היה מעסיקם של הפועלים.

נוכח האמור, הרשיע בית הדין הארצי את העותר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום והחזיר את התיק לבית הדין האזורי לעבודה על מנת שיגזור את דינו.

6.

על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה הוגשה העתירה שלפנינו.

הטענות בעתירה

7.

העותר - באמצעות בא כוחו, עוה"ד ר' מסאלחה -

טוען כי בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נפלו טעויות וכי לא היה מקום להתערבותו בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין האזורי לעבודה. כן נטען כי קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה באשר לנטל ההוכחה נוגדת את ההלכה הפסוקה לפיה הנטל להוכחת אשמתו של אדם מוטל על המאשימה ולפיה אי הבאתו של עד שעשוי לתרום לגילוי האמת מחזקת את גרסת הצד שכנגד.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בה יוכל העותר להשיג על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה [ראו: בג"ץ 2750/10 חן נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 14.4.2010), סעיף 23 לפסק הדין; והשוו: רע"פ 248/04 משה סלע בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד העבודה והרווחה (לא פורסם, 15.1.2004), פסקה 5 להחלטתו של השופט א' גרוניס )].

9.

סיכומו של דבר: העתירה נדחית. אין צו להוצאות.