רע"פ 248/04 משה סלע בע"מ נ. מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים: א' ברק-אוסוסקין, י' פליטמן, נ' ארד ), אשר דחה את ערעורם של המבקשים על הרשעתם בבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים (כב' השופט א' אברהמי ) בעבירות לפי סעיפים 2, 4 ו-5 לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין) התשנ"א-1991 (להלן - חוק עובדים זרים ).

2.זו היא התמצית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי הערכאות הקודמות: המבקש 2 (להלן - המבקש ) הוא מנהלה ובעל השליטה במבקשת 1 העוסקת בבניה (להלן - החברה ). ביום 22.4.99 נערכה ביקורת מטעם פקחי משרד העבודה והרווחה באתר אפ טאון שבגילה (להלן - האתר ). במהלך הביקורת נמצאו באתר 17 עובדים. על פי עדותה של המפקחת על הביקורת (להלן - המפקחת ), אשר נכחה באירוע, כאשר נתפסו העובדים באתר אמר המבקש כי לא כל העובדים שלו. לאחר שהעובדים נבדקו נמצא, כי 7 מהם חוקיים ו-10 בלתי חוקיים. בין העובדים שעליהם הצביע המבקש כשייכים לו נמצאו גם עובדים שאינם חוקיים. באותו אירוע הזדהה המבקש בפני המפקחת כמשה סלע וחתם בפניה את שמו שלוש פעמים. המבקש אף הודה כי שילם לעובדים 15 ש"ח לשעה, היינו העסיק אותם בשכר הנמוך משכר המינימום המגיע להם.

בעקבות אירוע זה, הואשמו המבקשים בכך שהעסיקו עשרה עובדים זרים שלא על פי היתר. המבקשים העלו בפני הערכאה הדיונית מספר טענות. המבקש גרס כי לא הוא היה נוכח באירוע וכי הייתה למפקחים מטעם משרד העבודה טעות בזיהוי. עוד הוסיף, כי אין הוא מנהלה של החברה, אלא לכל היותר פקיד המבצע עבודות מטעמה וכי העובדים שנמצאו במקום אינם עובדים תחתיו.

3.בית הדין האיזורי הרשיע את המבקשים בעבירה של העסקת שני עובדים ללא היתר שהייה בארץ, בניגוד לסעיפים 4,2 ו-5 לחוק עובדים זרים. המבקשים הורשעו בהעסקתם של שני עובדים בלבד, שכן התעודות שהוגשו לגבי עשרת העובדים שנמצאו באתר לא הצביעו על כך שכולם היו עובדים של המבקשים. בית הדין האיזורי קבע, כי די בהעסקתו של עובד אחד שלא כדין כדי להרשיע בעבירה זו. הרשעתם של המבקשים התבססה על הכלל לפיו מיעוט רבים הם שניים ועל העובדה שהמבקש הודה שהעסיק עובדים זרים שלא כדין. עוד נקבע, כי המבקש הוא זה שהיה נוכח באתר ביום הביקורת. ממצא זה התבסס על כך שהמבקש חתם את שמו בפני המפקחת וכי הוא היה מוכר לה ממפגשים קודמים ביניהם. הערכאה הדיונית הוסיפה, כי המבקש הינו מנהלה של החברה בפועל. מסקנה זו נלמדה ממספר נתונים: מהעובדה שהמבקש היה רשום כמנהלה היחידה של החברה, מכך שנמצאות בידיו 198 מניות, מתוך 200 מניות שהקצתה החברה, ומכך שהמבקש הודה כי הוא קיבל את העובדים לעבודה, כי הם גרו בדירות השייכות לו וכי הוא זה ששילם את שכרם. זאת ועוד, בית הדין מצא לנכון לציין כי עדות המבקש עשתה רושם לא מהימן וכי הוא לא דיבר אמת בעניין הימצאותו באתר בעת הביקורת ובעניין תפקידו בחברה. בית הדין זקף לחובת המבקשים את שנקבע בהכרעת הדין לפיה המבקש לא דיבר אמת ואת העובדה כי העובדים הזרים הועסקו בשכר הנמוך משכר המינימום. לזכותם זקף בית הדין את עברם הפלילי הנקי ואת העובדה שעסקינן בעובדים זרים שנכנסו לארץ עם היתר, אשר פקע עת עבדו הם תחת המבקשים. בית הדין גזר על כל אחד מהמבקשים בנפרד קנס של 30,000 ביחס לכל אחד מהעובדים הזרים שהעסיקו. היינו, על החברה קנס בסך של 60,000 ש"ח ועל המבקש קנס בסך של 60,000 ש"ח.

המבקש ערער על גזר ועל הכרעת הדין בפני בית הדין הארצי לעבודה. ערכאת הערעור הגיעה לכלל מסקנה, בפסק דין קצר ביותר, כי אין להתערב בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית. באשר לגזר הדין נקבע, כי הקנס שהוטל על המבקש ועל החברה יופחת כך שכל אחד מהם ישלם 35,000 ש"ח.

4.הבקשה שלפנינו מופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי. בגדרה של בקשה זו טוענים המבקשים, כי בית הדין הארצי לא שקל כראוי את הטענות שהועלו בפניו ופטרן ללא הנמקה. זאת ועוד, לדבריהם שגה בית הדין הארצי בהתעלמו מטענת המבקשים כי לא ניתן להכריע את הדין בפלילים על סמך הכלל של "מיעוט רבים שניים", תוך הסתמכות על הודיית המבקש. בנוסף, בית הדין הארצי התעלם לדידו מהבקשה להוספת ראייה חדשה אשר הוגשה אליו במסגרת הערעור.

5.לבית הדין האיזורי נתונה הסמכות לדון בעבירות לפי חוק עובדים זרים (ראו סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית הדין לעבודה ) והתוספת השנייה לאותו חוק). ערכאת הערעור הינה בית הדין הארצי לעבודה (ראו סעיפים 20(2) ו-26(ב) לחוק בית הדין לעבודה). לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בבקשת רשות ערעור זו לפי סעיף 26(ג) לחוק בית הדין לעבודה. על פי הסעיף האמור, דין פסק דין של בית הדין הארצי בערעור על בית הדין האיזורי כדין פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור פלילי. הכלל הוא, כי הרשות לערער על פסק דין בערעור ניתנת במשורה. הרשות תינתן אך באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי הדין. כלל זה אינו משתנה מקום בו מדובר בבקשת ערעור על פסק דין פלילי שניתן בבית הדין הארצי כערכאת ערעור (ראו רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 1, 4). במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של הצדדים, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. הטענות אותן העלה המבקש נדונו בהרחבה והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית ולא מצאתי טעם לשוב ולדון בהן.

6. הבקשה נדחית.