פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2284/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
נעים טיירו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על
פסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה בע"פ 6/06 מיום 16.2.06, שניתן על-ידי כבוד
הנשיא ס' אדלר וכבוד השופטים ש' צור ו-ר' כהן
בשם המבקש: עו"ד סימון
פלוקיגר
בשם המשיבה : עו"ד דניאל
גולדברג
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (ת.פ 139/03), בגין עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) וסעיף 4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א -
1991 (להלן: חוק עובדים זרים).
לפי הנטען בכתב האישום, בביקורת שערכו מפקחי משרד העבודה והרווחה במושב זכריה בתאריך 30.7.2001, נמצאו שני עובדים זרים אשר עסקו בעבודות איסוף ופינוי אשפה, עובדים אשר אינם אזרחי או תושבי ישראל ואשר הועסקו בפועל, שלא כדין על-ידי המבקש שהינו קבלן איסוף אשפה.
בתאריך 10.10.2005 הרשיע בית-הדין האזורי לעבודה (כבוד השופטת ד' פרוז'ינין) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ובתאריך 21.11.2005 גזר עליו קנס בסך 160,000 ש"ח וכן התחייבות בסך 30,000 ש"ח להימנע מלעבור על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים במשך שלוש שנים.
על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה הגיש המבקש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. בית-הדין הארצי (כבוד הנשיא ס' אדלר והשופטים ש' צור ו-ר' כהן), דחה ביום 16.2.06 את הערעור בציינו, כי המשיבה הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה בהתאם לדין הפלילי וכי אין מקום לערכאת הערעור להתערב באמינות הראיות. כמו כן הזכיר בית-הדין הארצי את עברו של המבקש, אשר נכשל בעבר באותה עבירה והוטל עליו קנס מנהלי בגינה.
מכאן, בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי נפלה סתירה בין ההחלטות בשתי הערכאות הקודמות. לדבריו, בפסק-הדין של בית-הדין האזורי נפסק, כי המבקש העסיק את העובדים הזרים באופן ישיר, דהיינו שלא באמצעות קבלן כוח-אדם, בעוד שבפסק-הדין של בית-הדין הארצי נאמר, כי המבקש הורשע משום ש"העסיק בפועל" עובדים זרים, דהיינו מדובר בהעסקה דרך קבלן. מכאן, שיש סתירה בין הממצאים של הערכאות השונות ולכן יש ליתן למבקש רשות ערעור. יש לציין, כי בא-כוח המבקש הגיע למסקנה, כי "העסקה בפועל", הינה העסקה דרך קבלן, לאור העובדה שנאמר בחוק עובדים זרים, כי הגדרה של"מעסיק בפועל" הינה כאמור בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, שם מוגדר מעסיק בפועל כ"מי שאצלו מועסק עובד של קבלן כוח אדם".
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי בחוק עובדים זרים, בנוסחו כפי שהיה במועד הרלבנטי לכתב האישום, לא הייתה קיימת הגדרה של "מעסיק בפועל". ההגדרה של מעסיק בפועל, הקיימת היום בחוק עובדים זרים - כהגדרתו בחוק העסקת עובדים - הוספה לחוק עובדים זרים רק בתיקון משנת תשס"ה לחוק זה מיום 11.4.2005 (ראו ס"ח תשס"ה מספר 1997 מיום 11.4.05). בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי הממצאים העובדתיים בתיק זה מבוססים על עדות שני מפקחים, אשר ראו שני עובדים זרים יורדים ממשאית בבעלותו של המבקש ועוסקים בהעמסת אשפה.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע הכלל הנהוג הינו כי הרשות לערעור שני, תהא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו רע"פ 248/04
משה סלע בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה (לא פורסם) וכן רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 1). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.
לגופו של עניין, בפני בית-הדין האזורי לעבודה, הוכח, כי המבקש העסיק עובדים זרים שלא כדין וללא היתר. ההגדרה של מעסיק בפועל, הקיימת היום בחוק עובדים זרים - כהגדרתו בחוק העסקת עובדים - הוספה לחוק עובדים זרים רק בתיקון מיום 11.4.2005 ולכן לא נראה, כי יכולה להיות כל משמעות מיוחדת למשפט "העסיק בפועל", בו השתמש בית-הדין הארצי. מאופן ניסוח דבריו של בית-הדין הארצי עולה באופן וודאי, כי שעה שבית-הדין הארצי ציין, כי המבקש "העסיק בפועל" הוא התכוון לכך שהמבקש העסיק את העובדים הזרים - פשוטו כמשמעו - ולא מעבר לכך. מכאן, הגעתי למסקנה שלא ניתן להצביע על כל הבדל במסקנות של הערכאות שקדמו לי. בשתי הערכאות הקודמות עלה, כי המבקש העסיק עובדים זרים שלא בהיתר ובניגוד לחוק ועל כך הוא צריך ליתן את הדין.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ו' באלול תשס"ו
(30.8.06)
ש
ו פ ט