רע"פ 2284/06 נעים טיירו נ. מדינת ישראל

בתאריך 27.5.2003 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (ת.פ 139/03), בגין עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) וסעיף 4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א- 1991.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.7.2001 בביקורת שערכו מפקחי משרד העבודה והרווחה במושב זכריה, נמצאו שני עובדים זרים אשר עסקו בעבודות איסוף ופינוי אשפה, עובדים אשר אינם אזרחי או תושבי ישראל ואשר הועסקו בפועל, שלא כדין, על-ידי המבקש.

בתאריך 10.10.2005 הרשיע בית-הדין האזורי לעבודה (כבוד השופטת ד' פרוז'ינין) את המבקש, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ובתאריך 21.11.2005 גזר עליו קנס בסך 160,000 ש"ח אשר ישולם בעשרה תשלומים וכן התחייבות בסך 30,000 ש"ח להימנע מלעבור העבירה בגינה הורשע במשך שלוש שנים.

על החלטתו של בית-הדין האזורי לעבודה הגיש המבקש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. בפסק-דינו של בית-הדין הארצי, מיום 16.2.2006 (כבוד הנשיא ס' אדלר והשופטים ש' צור ו-ר' כהן), דחה בית-הדין את ערעור המבקש, בציינו כי המשיבה הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה בהתאם לדין הפלילי וכי אין מקום לערכאת הערעור להתערב באמינות הראיות. כמו כן הזכיר בית-הדין הארצי את עברו של המבקש, אשר נכשל בעבר באותה עבירה והוטל עליו קנס מנהלי בגינה.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור ביום 13.3.2006 לבית-משפט זה.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס, היא הבקשה שבפני, בגדרה הוא טוען, כי סיכויי הבקשה טובים הם, וכי תשלום הקנס יכביד באופן משמעותי עליו, עשוי לדרדרו לקשיים כלכליים קשים ואף לגרום לו נזק בלתי הפיך. מאידך, עיכוב תשלום הקנס עד להחלטה בבקשה אין בו כדי לפגוע במשיבה, כך לטענת בא-כוח המבקש.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי בבקשת רשות הערעור מבקש למעשה המבקש להתערב בגלגול שלישי בקביעת ממצאים עובדתיים, דבר שאף ערכאת הערעור עצמה נמנעה ממנו, בצדק. כן טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית כללית חשובה שתצדיק מתן רשות ערעור ועל כן סיכויי קבלת הבקשה קטנים ביותר. כן טוען בא-כוח המשיבה כי חומרת העבירה וכן שיקולי הענישה מחייבים את ביצוע העונש מוקדם ככל האפשר וכי במידה ותינתן רשות ערעור שאף יתקבל- תוכל המשיבה להחזיר את הקנס ולפצות את המבקש.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

מן המפורסמות, כי הגשת ערעור, היא כשלעצמה, אינה מונעת מבעד הזוכה לפעול על-פי פסק-הדין. פסק-הדין חורץ בשלב זה את הדין וצריך טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. הנטל להצדיק מתן סעד זמני ממין זה מוטל על מי שמבקש למנוע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק-הדין ואיננו נטל קל. "טעם מיוחד" לעיכוב ביצוע מותנה בדרך-כלל בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (ראו ע"א 2965 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ(1) 668, 672; בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403). אם הדבר כך בערעור, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, על אחת כמה וכמה.

באשר לעניינו של המבקש – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי בקשת רשות הערעור, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק שייגרם למבקשת בשל אי עיכוב ביצוע צו ההפסקה, לבין הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי בשל דחיית הקנס, גובר זה האחרון. מושכלות יסוד הן, כי כל עיכוב בעונש פוגע ביעילותו. כמו כן, הרי שהמשיבה תוכל לפצות ולרפא את נזקו של המבקש, באם יתעורר הצורך לכך.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.