בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2819/09
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין
העותרת:
פלונית
נ
ג
ד
המשיבים:
1.ביה"ד הרבני הגדול
2.ביה"ד הרבני האזורי ת"א
3. פלוני
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
תאריך הישיבה:
ז' בתמוז תשס"ט
(29.06.09)
בשם העותר:
עו"ד יוסף הרשקוביץ
בשם המשיב 3:
עו"ד נחום שטורך
מטעם משיבים 2-1:
עו"ד הרב שמעון יעקבי
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
אלה העובדות כפי שהן עולות מתוך החומר המצומצם שצורף לעתירה, ובעיקר מתוך פסקי הדין של בתי הדין הרבניים. העותרת ומשיב 3 (להלן המשיב וביחד הצדדים ) נישאו לראשונה בשנת 1975, התגרשו בשנת 2004, ונישאו בשנית בשנת 2005. עובר לנישואין השניים, ביום ט"ז סיון תשס"ה - 23.6.05, חתמו הצדדים על "הסכם נישואין" (להלן ההסכם ). בין היתר נקבע, כי הפרת ההסכם תביא להרחקת הצד המפר מדירת המגורים ולהעברת הזכויות בה לצד השני (סעיף 5 להסכם).
ההליכים בבית הדין הרבני
ב.
שוב גבה טורא בין הצדדים. ביום 9.8.06 הגישה העותרת תביעת גירושין לבית הדין האזורי. בין היתר נטען, כי המשיב הפר את ההסכם, ולפיכך זכאית העותרת להירשם כבעלת הדירה. בהחלטה מיום 13.12.06 קבע בית הדין, כי חרף רצון שני הצדדים לא ניתן להסדיר גירושין עד להפסקת המגורים המשותפים. עוד נקבע, כי המשיב לא הפר את ההסכם. בהמשך (בדיון מיום 11.4.07) טענה העותרת, כי היא חוזרת מתביעת הגירושין וחפצה בשלום בית. בפסק דינו (מיום 16.4.07) קיבל בית הדין את עמדת המשיב, לפיה מתחילה הוגשה תביעת הגירושין כדי להשיג בעלות בלעדית בדירה, ומשלא שעה בית הדין לטענת ההפרה שינתה העותרת טעמה ודרשה שלום בית. ברם, כיון שפורמלית עמדה בפני הדין רק תביעת הגירושין של העותרת, וכיון שזו חזרה בה, נדחתה התביעה.
ג.
ביום 6.6.07 הגישה העותרת תביעה נוספת, לשלום בית ולמזונות אשה. ביום 23.8.07 ביקש המשיב לדחות את התביעה, ובמקביל תבע גירושין ופירוק שיתוף בדירה. ביום 17.10.07 פסק בית הדין, כי לא ניתן לקבוע שהעותרת אינה באמת מעוניינת בשלום בית, ולפיכך נדחו תביעות המשיב. ביום 23.12.07 הגיש המשיב שוב תביעה לגירושין ופירוק שיתוף. בדיון (ביום 24.3.08) הוסיף המשיב, כי מאז דחיית התביעה הקודמת הוציאה העותרת נגדו במרמה צו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה (צו זה היה שני במספר, שכן כבר קדם לו צו הגנה בשנת 2006 על-ידי בית המשפט לענייני משפחה), וכי זה בוטל (בפסק דין מיום 5.12.07) לאחר שהעותרת נמצאה דובר ת שקר בבדיקת פוליגרף. עוד טען המשיב, כי הוא פוחד לשוב לבית המגורים, פן תוגש תלונת שוא נוספת. מנגד טענה העותרת, כי היא חפצה בשלום בית, וכי המשיב הוא שאינו מוכן לתת סיכוי נוסף לנישואין.
ד.
ביום 6.4.08 קיבל בית הדין האזורי את עמדת המשיב. נקבע, כי מסתבר שפני העותרת אכן היו לגירושין, וכי היא חזרה בה לאחר שהבינה כי טענתה למלוא הבעלות בדירה נדחתה. הוזכר, כי מאז פסק הדין מיום 17.10.07 הוציאה העותרת צו הגנה נגד המשיב (שכאמור בוטל בעקבות בדיקת הפוליגרף), ונאמר כי קיימות אינדיקציות נוספות לכך שמטרת העותרת היא סילוק המשיב מהדירה. נקבע איפוא, כי "אין לנו לתת יד לצעדיה של האשה, ולדעתנו על הצדדים להתגרש ויש להורות על פירוק השותפות בדירה". ניתנו לצדדים שישה חודשים למכור את הדירה בעצמם, ונקבע כי אם לא תימכר בתוך זמן זה, ימונו באי כוחם ככונסי נכסים (וכך נעשה בהמשך, בהחלטה מיום 12.3.09). עוד ציין בית הדין כי הסמכות לדון בעניין הדירה מצויה בידו מכוח תביעות הגירושין שהגישו שני הצדדים (בהן נכרך נושא הרכוש), וכן כי כך הצהירו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה (נספח ד' לתגובת המשיב).
ה.
ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 1.1.09. לאחר סקירת טענות הצדדים נקבע:
"צדק בית הדין במסקנתו שמגמת האשה אינה שלום בית אלא הוצאתו של הבעל מהבית כך שתוכל להמשיך להחזיק את הבית... כולו בבעלותה. צדק בית הדין בדחיית בקשת שלום הבית מה גם שפעולותיה וטענותיה כלפי בעל(י)ה מערערים על כנות ורצונה בשלום".
כן נדחה ערעור שכנגד - בו עתר המשיב לחייב את העותרת בשכר דירה - מן הטעם שעניין זה לא נדון בבית הדין האזורי.
טענות הצדדים
ו.
ביום 30.3.09 הוגשה העתירה הנוכחית. בין היתר נטען, כי בתי הדין הענישו את העותרת על כך שפנתה בבקשה לצו הרחקה לבית המשפט לענייני משפחה, כי בתי הדין לא כיבדו את ההסכם תוך התעלמות מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, וכי פסקי הדין מותירים את העותרת וילדיה ללא קורת גג תוך פגיעה בקניינה של העותרת. עוד נטען, כי לבית הדין לא היתה סמכות לדון בפרשנות ההסכם ויישומו (תוך הפניה, בין היתר, לבג"צ 6103/93 לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול , פ"ד מח(4) 591, ולבג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)), כי לא ניתן להסתמך על כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין של העותרת (כיון שזו נדחתה), וכי כריכת ענייני הרכוש בתביעת המשיב, ללא התייחסות לקיומו של ההסכם והפרתו, אינה כנה. נטען, כי לאורך השנים נישואי הצדדים "לא היו מוצלחים והמריבות הרקיעו שחקים", כי האשמה בכך מוטלת על המשיב, וכי נוכח צו ההרחקה שהוצא נגד המשיב, יש לראות את תביעת הגירושין כולה כלא כנה.
ז.
בתגובתו (מיום 26.4.09) טוען המשיב, בין היתר , כי בית הדין רכש סמכות לדון בסוגיית הרכוש, וכי אין עילה להתערב בהנמקתו בעניין זה. הוזכר, כי ההסכם צורף לתביעת הגירושין שהגיש המשיב, לה נכרכו ענייני הרכוש - וכי בדין נדרש אליו בית הדין, שכן הוא רלבנטי לנושא שנכרך כדין. עוד הוזכר, כי העותרת כרכה את ענייני הרכוש בתביעת הגירושין שלה, וכי במסגרת תביעה לפירוק שיתוף שהגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה - טענה העותרת (ביום 31.10.06), כי הסמכות מסורה לבית הדין. נטען, כי העותרת לא צירפה את כל המסמכים הרלבנטיים, לרבות בסוגיית הסמכות, ודי בכך כדי לדחות את עתירתה. עוד נטען, כי אין ממש בטענת העותרת, לפיה התעלם בית הדין מהסכם הממון - כיון שהוא דן בו בהרחבה במספר מקומות. ולבסוף, הוזכר כי המשיב הוא שחי מחוץ לביתו מזה שנתיים וחצי.
ח.
בדיון בפנינו חזר בא כוח העותרת על טענתו, כי פרשנות ההסכם לא נכרכה בתביעת הבעל, וכי גם אילו נכרכה לא היתה לבית הדין סמכות לדון בה, ולבסוף כי לעותרת לא ניתנה הזדמנות לטעון לגבי ההסכם. בא כוח המשיב טען, כי ההסכם צורף לתביעת המשיב, כי הצדדים טענו לגביו, וכי בית הדין התייחס אליו בהכרעתו. עו"ד הרב יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, הטעים, כי די בכריכת עניין הרכוש בתביעת הגירושין של העותרת, כיון שאף שזו נדחתה מ דובר למעשה בהתדיינות אחת אריכתא. עוד טען, כי פסקי הדין בפרשת סימה לוי ובפרשת סימה אמיר מתייחסים לסמכות בתי הדין לדון ולפרש הסכמי ממון במנותק מגירושין; זאת, להבדיל ממקרים בהם לבתי הדין סמכות לדון בענייני רכוש שטרם הוכרעו, שאז עליהם להתייחס לתשתית העובדתית והמשפטית כולה, לרבות הסכמי ממון.
דיון
ט.
לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. בית משפט זה אינו מכהן "כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים" (בג"ץ 5261/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם); בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם); בג"צ 1791/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)), עילות ההתערבות בפסקי הדין של הערכאות הדתיות מוגבלות (ראו בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מו(3) 423; בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד נד(5) 401; בג"צ 6751/04 מ' ס' נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד נט(4) 817), ובכל מקרה אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתן של הערכאות הדתיות בשיקול דעתו. בנסיבות שלפנינו (ואף בהתחשב בתשתית הראייתית החלקית ביותר שהציגה העותרת), רכש בית הדין סמכות לדון בסוגיית דירת המגורים, ואין עילה להתערב בהכרעתו לגופה.
י.
אפילו נניח, כי עם דחיית תביעת הגירושין שהגישה העותרת (ביום 16.4.07) בטלה סמכות בית הדין לדון בסוגיית הרכוש שכרכה בה, ואפילו לא נקבל את עמדת עו"ד הרב יעקבי כי מ דובר
בהתדיינות ארוכה אחת, די בכך שהמשיב הגיש (ביום 23.12.07) תביעת גירושין כנה (על כך למעשה אין חולק), וכרך בה את סוגיית הרכוש. אין בפנינו טענה ממשית, כי כריכה זו לא היתה כדין (לתנאי הכריכה ראו לאחרונה, בג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם) פסקאות 47-44), ואין חולק כי המשיב צירף לתביעתו את ההסכם. בית הדין רכש איפוא סמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים, ומכאן סמכותו וחובתו להידרש לסוגיית יישומו של ההסכם הנוגע ישירות לתחום זה. בניגוד לעניינים שנדונו בפרשת סימה לוי ובפרשת סימה אמיר, אין מ דובר
בנידון דידן בסמכות בית הדין לדון בתביעות שיסודן בהסכם ממון לאחר שתביעת הגירושין הסתיימה, אלא בהתייחסות להסכם קיים במסגרת דיון כדין בסוגיה הרכושית אגב תביעת הגירושין.
י"א.
לגופו של עניין עולה מפסקי הדין של בתי הדין, כי העותרת אינה זכאית לסעד הקבוע בסעיף 5 להסכם (שלפיו "מוסכם על ידי שני בני הזוג כי הפרת ההסכם על ידי אחד מבני הזוג תגרום להרחקתו מהבית והעברת הזכויות לצד השני"). קביעה זו מיוסדת על התרשמות בתי הדין, כי העותרת פעלה בחוסר תום לב, על מנת לזכות בסעד חוזי זה - וככלל בקביעות מסוג זה אין עילה להתערב:
"אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים... בודאי כך הדברים בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 9716/05 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם) פסקה 10; בג"צ 289/07 גרוסמן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם) פסקה 4)" (בג"צ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון (לא פורסם)).
י"ב.
התנהלות העותרת בתביעותיה השונות תומכת במסקנת בתי הדין. במיוחד כך, נוכח העיתוי של משיכת תביעת הגירושין והחלפתה בתביעה לשלום בית בשעתו, ונוכח התנגדות העותרת לסמכות בית הדין להמשיך ולדון בנושאים שהיא עצמה התנגדה כי בעבר יידונו בבית המשפט לענייני משפחה. איננו נוטעים מסמרות, אך יתכן שכך ניתן להסיק גם מהוצאת צו ההגנה ומנסיבות ביטולו. לעותרת טענות כלפי תקינות בדיקת הפוליגרף (בכלל ובמקרה הפרטי). ברם, מקומן של אלה היה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, שכזכור הורה על ביטול הצו (לא למותר לציין כי בדיקת הפוליגרף נערכה כחלק מהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בהמלצת יחידת הסיוע; ראו סעיף 3 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.12.07). הפרשנות שנתן בית הדין להסכם, לפיה בנסיבות דנן לא חלה הוראת סעיף 5, מסתברת - ובכל מקרה אין מקום להתערב בה.
י"ג.
אף לא נמצא בסיס לטענה, כי בתי הדין "הענישו" את העותרת על כך שהגישה את בקשתה לצו הרחקה לבית המשפט לענייני משפחה. אכן, בית הדין האזורי ציין (בפסק הדין מיום 6.4.08), כי בחירת העותרת להגיש את הבקשה לבית המשפט, ולא לבית הדין שכבר דן בזכויות הצדדים, עשויה להוכיח את מסקנתו לגבי חוסר תום הלב של העותרת. בין אם נראה בכך אינדיקציה לחוסר תום לב, ובין אם לאו (בהתחשב בעובדה שהצוים הקודמים נדונו בבית המשפט לענייני משפחה, יתכן שאין לראות בכך אינדיקציה כאמור), מסקנות בתי הדין לגבי התנהלות המשיבה מסתברות לגופן, ואין לראות בהן "עונש" על כך שפנתה לבית המשפט.
י"ד.
ולבסוף, לא למותר להזכיר, כי ביום 1.5.08 עוכבה התביעה הרכושית שהגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה (לפי הלכת בג"ץ 8497/00 פלמן נ' פלמן , פ"ד נז(2) 118) עד להכרעה בערעור בבית הדין הרבני הגדול. העותרת לא ציינה מה עלה בגורלו של הליך זה, שיתכן כי מתחילה היה האכסניה הראויה לבירור טענותיה.
סוף דבר
ט"ו.
מהחומר שצורף לעתירה עולה תמונה
של מערכת יחסים מורכבת ומצערת, בין שני צדדים (ששלושת ילדיהם כבר בוגרים) המבקשים להיחלץ ממנה. מבחינה זו, פסקי הדין של בתי הדין הרבניים מחויבי המציאות. סוף דבר, אציע לחברי לקבוע כי לא נפל פגם בפסקי הדין נשוא העתירה, הן בסוגיית הסמכות והן לגופו של עניין. ולמצער, כי לא הוצגה עילה להתערב בהם. ממילא, אין גם עילה להתערב בהחלטה על מינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה. אם תישמע דעתי, יבוטל איפוא צו הביניים שניתן ביום 28.4.09. העותרת תשא בהוצאות המשיב בסך 4,000 ₪.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ט (13.7.09).
המשנה לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש
ו פ ט