בג"ץ 2857/01 איאד מוגרבי נ. מדינת ישראל

השופט א' ריבלין :

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בהסכמת סניגורו נעצר העורר עד תום משפטו. בצד הסכמה זו שמר לעצמו העורר את הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לשחרור בערובה בכל עת שימצא לנכון, ללא צורך בהוכחת נסיבות חדשות.

2.ביום 11.2.2001 נמצא העד המרכזי בפרשה, ג'אבר מוגרבי, מי שנחשד להיות שותפו של העורר בביצוע הרצח, מת בתא מעצרו. משכך ארע, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לשחררו בערובה, בסברו כי עם מותו של השותף, אבדה גם התשתית הראייתית לכאורה, אשר הקימה את העילה למעצרו עד תום ההליכים.

המדינה התנגדה לשחרור, בציינה כי מתנהלת על ידי המשטרה חקירה שנועדה לבסס את התנאים הקבועים בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1978- (להלן: הפקודה), לצורך הכשרת הודעת השותף.

בתמיכה לטענתה זו, ביקשה המדינה להגיש לבית המשפט קמא את תיק החקירה בעניין, בכפוף לשמירה, בשלב זה, על חסיונו. סניגורו של העורר התנגד להגשת חומר החקירה, בטענה כי בשלב הנוכחי של המשפט, אין בנמצא פרוצדורה המאפשרת עיון בחומר חסוי, שלא יועמד לעיון העורר. לטעמו, על בית המשפט לשחרר את העורר בערובה, תוך שאם תעלה החקירה כי מתקיימים תנאי סעיף 10א(ב) הנ"ל, תפתח הדרך בפני התביעה לבקש עיון חוזר בשאלת השחרור.

3.בית משפט המחוזי קבע, כי מקום בו קיימת הצדקה לשמור על חסיון חומר ראיות שהינו רלוונטי לשאלת המעצר, רשאי בית המשפט לעיין בו גם בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים. לאחר שעיין בחומר החסוי, ולאחר שהשתכנע כי יש בו ראיות מוצקות, לכאורה, אשר ביכולתן להכשיר את אמרתו של השותף מכוח סעיף 10א(ב) הנ"ל, החליט בית משפט קמא לדחות את המשך הדיון בבקשה למשך חודש ימים, על מנת לאפשר למשטרה להשלים את החקירה כאמור.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפנינו.

4.השאלה האם ניתן להגיש חומר חסוי לעיונו של בית המשפט, בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, בעת שנדונה שאלת המעצר עד תום ההליכים, נדונה כבר בפסיקתו של בית משפט זה אך לא זכתה למענה אחיד. בבש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' צ'רלי אבוטבול , פ"ד מז(1) 340, 344 קבע השופט בך כי:

"אמנם אין התביעה רשאית להגיש לשופט, לאחר הגשת כתב האישום, חומר לעיונו הבלעדי (אלא במסגרת דיון בתוקפו של צו חסיון חתום על-ידי שר), כאשר חומר זה מתייחס במישרין לעבירות המיוחסות לנאשם. אולם אין כלל זה תופס ביחס למידע רלוונטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם, אשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן... כמובן שבהחליטו לעיין בחומר חסוי כאמור, ובקביעת משקלו הראייתי, יקח בית המשפט בחשבון שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא-כוחו להתייחס למידע זה".

לעומת זאת נמנע בית המשפט מלאשר הטלת חסיון על חומר חקירה, במקרים דומים אחרים (ראו, למשל, ב"ש 70/86 אברהם גינדי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד מ(1) 449, 459).

ברי, כי שאלת קבילות העדות המרכזית בפרשה זו הינה שאלה רלבנטית גם לעניין המשך מעצרו של העורר. מאידך גיסא, השאלה אם מותו של העד המרכזי נבע מ"אמצעי פסול", כלשון סעיף 10א(ב) לפקודה, אינה קשורה בהכרח במישרין להוכחת העבירה בה מואשם העורר. בפועל נפתחה בשלב זה חקירה חדשה העשויה להשפיע על קבילות הראיות העומדות לחובת העורר ועל המשך קיומה של עילת מעצר בעניינו. אפילו אין החקירה החדשה הזו מכוונת כנגד העורר עצמו, עשוי גילוי פרטים מוכמנים מתוכה, לעורר או לאחרים, לסכל את השלמתה. אשר על כן, אין מקום להתערב, במקרה זה, בהחלטתו של בית המשפט קמא שהשתכנע בנחיצות השמירה על חסיון חומר החקירה, בשלב זה.

5.ואשר לשאלה, האם יש מקום לשחרר את העורר בערובה עוד בטרם נתבררו ממצאי החקירה האמורה, גם בעניין זה נראה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. אכן, תנאי הכרחי למעצרו של אדם, עד לתום משפטו, הוא קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לו. בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים מוסכם היה על הצדדים כי אכן קיימות ראיות שכאלו. בשלב זה, לא ניתן לקבוע אם אכן נותרו בתוקפן אותן ראיות; בנסיבות המיוחדות שלפנינו, בהן כבר הונחה לפתחו של בית המשפט תשתית ראייתית לכאורית לאשמתו של הנאשם, ומשזו נסדקה בשל אירוע פתאומי, שומה על בית המשפט לבחון האם עדיין קיים הפוטנציאל לשיקומה. במקרה שלפנינו, השתכנע בית המשפט קמא כי ישנן ראיות מוצקות המצביעות על אפשרות לביסוס מחדש של הראיות המלמדות לכאורה על אשמתו של העורר. פרק הזמן שקצב בית המשפט קמא לבירור שאלה זו הינו קצר יחסית והוא עומד להסתיים. בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, דומה כי בית המשפט קמא ביצע איזון ראוי של כל השיקולים הצריכים לעניין, בעת שבחר שלא להכריע בבקשה לעיון מחדש בעילת המעצר על אתר; לפיכך לא שוכנענו כי ראוי, בשלב זה, להתערב בהחלטתו.