בג"ץ 2896/19 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט ע' פוגלמן:

1.

העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה ) התגרשו בשנת 2012 ועניין חלוקת הרכוש ביניהם התברר משך שנים לפני בית הדין הרבני האזורי בצפת. הסוגיה הנוגעת לענייננו היא התחשבות במוניטין האישי של העותר במסגרת הערכת שווי המרפאה הפרטית שפתח העותר (להלן: המרפאה ) ושבה הוא מועסק כרופא יחיד, אגב איזון המשאבים בין בני הזוג. לצורך קביעת שווי המרפאה מינה בית הדין רואה חשבון מטעמו (להלן: המומחה ) ואימץ את חוות דעתו, תוך שדחה את חוות הדעת החלופיות שהגישו העותר והמשיבה. העותר התנגד לחוות דעת המומחה בטענה כי זו הביאה בחשבון את המוניטין האישי שלו שאינו נכס בר איזון במסגרת איזון המשאבים.

2.

כעולה מפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול נושא עתירה זו, חל שינוי מסוים בהתייחסותו של בית הדין האזורי לטענה זו של העותר. תחילה, בהחלטה משנת 2013, קבע בית הדין כי התחשבותו במוניטין העותר לא נעשית במסגרת איזון המשאבים הכללי, אלא לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן:

חוק יחסי ממון ). סעיף זה מתיר, בנסיבות מיוחדות, איזון משאבים שלא על דרך המחצה תוך התחשבות בנכסים עתידיים לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. בהמשך לכך הוצעה לצדדים פשרה שלפיה העותר ישלם למשיבה מחצית משווי המרפאה כפי שנקבע על ידי המומחה, באופן שיאזן בין זכויות המוניטין העסקי והאישי של העותר והמשיבה. בהמשך, בשנת 2015 ניתנה החלטה נוספת שבה נדחתה טענת העותר כי המוניטין האישי אינו בר איזון, משנקבע כי העניין כבר הוכרע בהחלטה הקודמת כאמור לעיל.

3.

לאחר הדברים האלה ביקש העותר לזמן עדים ולערוך חקירות בקשר לסוגיית המוניטין האישי. בהחלטה נוספת מיום 4.9.2017 דחה בית הדין האזורי (כב' הרבנים ח' בזק , ש' שושן ו י' בוארון ) את בקשתו וקבע כי הסוגיה אינה נדרשת עוד להכרעה, נוכח ויתור המשיבה על טענותיה בעניין זה בכפוף להסכמתה לקבל מחצית משווי המרפאה. אגב כך ציין בית הדין כי שווי המרפאה נקבע גם על סמך התחשבות במוניטין של העותר, אך לא היה זה הטעם העיקרי להעניק למשיבה מחצית מהמרפאה; וכי זכותה לכך נובעת מזכותה במחצית הנכסים שנצברו במהלך הנישואים, בלי קשר למאמץ שהשקיע כל אחד מבני הזוג ביצירתם.

4.

העותר ערער על פסק הדין. ביום 13.3.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול בירושלים (כב' הרבנים י' זמיר , מ' נהרי ו צ' לוז-אילוז ), המשיב 2, את הערעור בכל הנוגע ל"הכללת שווי העסק באיזון משאבים". בית הדין הגדול מצא כי יש ממש בטענת העותר, כי הלכה למעשה, החלטתו האחרונה של בית הדין האזורי – שלפיה ערך המרפאה נקבע גם על בסיס הכנסות עתידיות הנובעות באופן בלעדי מעבודתו של העותר – גורמת להכנסת המוניטין האישי אל סל איזון המשאבים "בדלת האחורית". אף על פי כן, בית הדין הגדול לא סבר כי הדבר מצדיק התערבות בפסק הדין של בית הדין האזורי משמצא כי "החלטת בית הדין האחרונה שקולה ומאוזנת למכלול המרכיבים, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו"; וכי התוצאה הסופית גורמת ל"מעט איזון" בין בני הזוג בשים לב לפערים הניכרים ביכולת ההשתכרות של כל אחד מהם. בסיכום הדברים, הערעור נדחה לעניין זה "לא מחמת טעמו של בית הדין האזורי בהחלטתו האחרונה, אלא מחמת שני פסקי הדין הקודמים".

5.

מכאן העתירה שלפנינו המכוונת עצמה הן לפסק דינו זה של בית הדין הגדול, הן לפסק הדין של בית הדין האזורי מיום 4.9.2017. העותר טוען כי עצם החלתו של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, כמו גם דרך יישומו בנסיבות המקרה, אינם עולים בקנה אחד עם הדין וההלכה הפסוקה ועל כן גרמו לפגיעה חמורה בזכויותיו. כך, בין היתר, משום שההחלטה לא התירה לו ברירה מעשית פרט לרכישת חלקה של המשיבה במרפאה, והמשך עבודה בה שנים ארוכות – אף לאחר גיל פרישה – כדי לעמוד בעול התשלומים. עוד נטען כי בית הדין פגע בכללי הצדק הטבעיים ובזכויותיו הדיוניות של העותר בהקשרים שונים.

6.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 1370/18 פלונית נ' בית הדין האזורי חיפה , פסקה 7 (29.4.2018)). המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים האמורים. טענות העותר הן ערעוריות באופיין ומכוונות בעיקרם של דברים ליישומו של חוק יחסי ממון בנסיבות העניין ולחלוקת הרכוש בין העותר לבין המשיבה על בסיסו. אין בהן כדי להצביע על התקיימותן של אילו מעילות ההתערבות האמורות. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי זכויותיו הדיוניות של העותר נפגעו. למעשה, העותר זכה להביא טענותיו בעניין המוניטין האישי לפני בית הדין, כשבסופו של יום, בית הדין הגדול קיבל את עיקריהן כמתואר לעיל. אף על פי כן, בית הדין הגדול לא ראה לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית הדין האזורי, משסבר כי במכלול הדברים, יש בה כדי להביא לחלוקת משאבים מאוזנת וראויה בין הצדדים.

העתירה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לצו ביניים שהוגשה ביום 5.6.2019. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.