בג"ץ 1370/18 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי

השופטת י' וילנר :

1.

העתירה שלפנינו מופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.2.2018, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה.

רקע

2.

העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב ) נישאו זה לזו בשנת 2004, וביום 31.3.2015 הגיש המשיב תביעת גירושין נגד העותרת לבית הדין האזורי בחיפה, בה כרך, בין היתר, את סוגיית איזון המשאבים בין בני הזוג. המשיב ביקש בתביעתו כי בית הדין יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: החוק ), ויורה על חלוקה לא שוויונית של הנכסים בטענה לפיה במהלך הנישואין הוא הפקיד חלק מכספי ירושה שקיבל לחשבון המשותף של בני הזוג. בפרט נטען כי המשיב העביר 150,000 ש"ח מתוך כספי הירושה לטובת פירעון המשכנתא הרובצת על דירת בני הזוג.

3.

בית הדין האזורי קבע כי אף אם הכספים שהועברו לטובת פירעון המשכנתא הוטמעו מבחינה פורמאלית ברכושם המשותף של בני הזוג, הרי שבשים לב לתמונה הכוללת ומשיקולי הגינות, יש מקום בנסיבות המקרה הנדון לסטות מהאיזון השוויוני של נכסי בני הזוג. בהקשר זה צוין כי הסכום של 150,000 ש"ח מהווה חלק קטן מהסכום הכולל של כספי הירושה של המשיב שהוטמעו על-ידו ברכוש המשותף של בני הזוג. משכך נקבע כי יש מקום לסטות מחלוקה שוויונית של הנכסים, וכי על העותרת לשלם למשיב סך של 45,000 ש"ח.

4.

העותרת הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, והמשיב הגיש ערעור שכנגד. בפסק דינו (להלן: פסק הדין ) קבע בית הדין הרבני הגדול כי יש לדחות את ערעורה של העותרת ולקבל את ערעורו של המשיב נוכח הנסיבות בהן המשיב הטמיע את כל כספי הירושה שלו ברכוש המשותף של בני הזוג ולא צפויים לו מקורות כלכליים עתידיים משמעותיים. לפיכך נקבע, בדעת רוב, כי יש להגדיל את חלקו של המשיב באיזון המשאבים משיקולי צדק והגינות ולהורות לעותרת להעביר סך של 75,000 ש"ח לזכותו (דעת המיעוט סברה כי יש לדחות את שני הערעורים).

העתירה דנן נסבה על פסק דינו זה של בית הדין הגדול.

העתירה דנן

5.

לטענת העותרת, במהלך הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני הגדול ביום 24.1.2018 ציין בית הדין בין היתר כי "המדובר שהאיש הכניס סכום גדול של 500,000 ש"ח כדי לסייע בתשלום המשכנתא ואח"כ מתברר כי האישה גרמה לפירוק השיתוף בוודאי שלא מגיע לה" (פרוטוקול הדיון, שורות 21-18). נטען כי אמירה זו פגעה בעותרת וכי היא הובילה לפסק דין שגוי הסותר את ההלכה לפיה אין להתחשב במסגרת איזון המשאבים בשאלות של אשם בפירוק הנישואין.

העותרת הוסיפה וטענה כי כספי הירושה, ובהם הכספים ששימשו לפירעון המשכנתא, הוטמעו בחשבון המשותף של בני הזוג, ומשכך הם משותפים לבני הזוג ויש לאזנם באופן שוויוני. עוד נטען כי בנסיבות המקרה הנדון לא היה מקום להגדלת הסכום לו זכאי המשיב כפי שנקבע בפסק הדין.

6.

המשיב בתגובתו סמך ידו על פסק הדין וטען כי הוא ניתן בסמכות ובהתאם לשיקול הדעת המסור לו.

אף היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגיש תגובתו ובה טען כי טענות העותרת הן ערעוריות באופיין, וכי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין. כן נטען כי במקרה הנדון אין מחלוקת על כך שסכום של 500,000 ש"ח שמקורם מנכסים חיצוניים של המשיב הוזרמו לתא המשפחתי וסכום של 150,000 ש"ח שימש לפירעון המשכנתא. בנסיבות חריגות אלה, כך נטען, ישנה הצדקה לסטות מהאיזון השוויוני של נכסי בני הזוג מטעמי צדק והוגנות.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בעתירה ובתגובות לה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים והתערבותו בהן מוגבלת למקרים בהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו בג"ץ 866/18 פלוני נ' הנהלת בתי הדין הרבניים - בית הדין הרבני האזורי בחיפה (31.1.2018)). המקרה הנדון נטוע כל כולו בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים והוא אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור. די בכך כדי להורות על דחיית העתירה.

8.

נוסיף עוד כי בבסיס העתירה עומדת טענת העותרת לפיה פסק הדין הושפע מעמדת בית הדין ביחס למידת האשמה של העותרת בפירוק הנישואין. העותרת נסמכת בעניין זה על הערת בית הדין המשתקפת כאמור מפרוטוקול הדיון מיום 24.1.2018. לטענתה, גישה זו הובילה למתן פסק דין שגוי הסוטה מן ההלכה הפסוקה.

צודקת העותרת כי על פי שיטת המשפט הישראלית, אין מקום להתחשבות באשם של מי מהצדדים בעת איזון המשאבים (ראו למשל: בע"ם 7272/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 24 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 3 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל , וההפניות שם (7.1.2014)). ואולם, נימוקיו של בית הדין הרבני הגדול בעניין הפעלת הסמכות המוקנית לו לפי סעיף 8 (2) לחוק משתקפים בפסק דינו בלבד, ובו אין זכר לנימוק בדבר אשם כביכול של העותרת בפירוק הנישואין. כידוע, הפעלת הסמכות לפי סעיף 8(2) לחוק נתונה לשיקול דעתו של בית הדין הרבני בהתאם לנסיבות הפרטניות של המקרה הנדון לפניו. בית הדין השתית בפסק הדין את החלטתו לסטות מחלוקה שוויונית של נכסי הצדדים על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ובהן העובדה שהמשיב הטמיע את כל כספי הירושה שלו ברכוש המשותף של הצדדים ולא צפויים לו מקורות כלכליים עתידיים משמעותיים. לפיכך, נקבע כי יש להגדיל את חלקו של המשיב באיזון המשאבים וזאת משיקולי צדק והגינות. כאמור, בפסק הדין לא נזכרים טעמים או שיקולים נוספים שאין לשקלם בעת הפעלת הסמכות לפי סעיף 8(2) לחוק .

9.

טענותיה הנוספות של העותרת הן ערעוריות במהותן, והן נדונו ונדחו באופן מנומק על-ידי שתי ערכאות, וכאמור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול. משכך, ומשלא מצאנו כי נפל בפסק הדין פגם ממשי המצדיק התערבות בית משפט זה על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, דין העתירה להידחות.

10.

סוף דבר: העתירה נדחית. כפועל יוצא מכך, מתבטל אף הצו הארעי לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין הגדול מיום 3.2.2018 אשר ניתן בהחלטתי מיום 19.3.2018.

בנסיבות, אין צו להוצאות.