בג"ץ 30/16 פלוני נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

1.בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שיצר ) בעש"א 39160-04-13; ההחלטה הראשונה, החלטה בבקשה מס' 33 בתיק, מיום 2.12.2015; ההחלטה השניה, החלטה בבקשה מס' 34 בתיק זה, מיום 6.12.2015.

רקע

2.המבקשת (להלן: המדינה ) והמשיב 1 (להלן: בדיחי ) מנהלים התדיינויות משפטיות מזה תקופה ארוכה, שעניינן בזכויותיו הכספיות של בדיחי עקב פרישתו מהשירות הציבורי. מבלי להיכנס לפרטי הסכסוך, שאינם חשובים לענייננו, אציין כי בעברו שימש מר בדיחי בתפקידים שונים בצה"ל, במועצה המקומית (ככינויה אז) קרית אונו ובמועצה הדתית קרית אונו, והשאלה שבמרכז הסכסוך היא כיצד לחשב את סכום המענקים והגמלה שיש לשלם לו. זכויותיו הכספיות במישור העקרוני הוכרעו בבית משפט זה (ע"א 4376/07 מדינת ישראל - משרד ראש הממשלה נ' בדיחי (1.5.2012)). באותו עניין נקבע כי מר בדיחי קיבל מן המדינה סכומים ביתר, ונקבע גובה המענק העקרוני שהיה עליו לקבל. כן צוין כי "מצופה מן הנוגעים בדבר כי יפעלו בכל הכרוך לגביית סכומים, אשר לגביהם יימצא כי שולמו למשיב ביתר – כך שההחזר ייעשה בהדרגתיות, בשים לב להיקף הכנסותיו של המשיב ובאופן שלא יסב לו פגיעה שאיננה מידתית" (פסקה 37 לפסק הדין).

3.לצורך ישום פסק הדין ניתנה החלטת גמלאות מיום 25.2.2103. בדיחי ערער על החלטת גמלאות זו; בערעור זה עוסק ההליך שלפנינו. בעקבות דיון שהתקיים בערעור הנזכר, ניתנה החלטת גמלאות נוספת ומתוקנת ביום 24.7.2014, אך לא היה בהחלטה כדי להשׂביע את רצונו של בדיחי.

4.ביום 14.6.2015 ניתן פסק דין (שהמדינה מכנה אותו 'פסק דין חלקי') בהליך העיקרי. בפסק דין זה נקבעו העקרונות לחישוב מדויק של הגמלה שיש לשלם למר בדיחי, וכמו כן נקבע כי יש למנות מומחה חשבונאי על מנת שיערוך את החישובים המדויקים הנדרשים. התפקיד המפורש שיועד למומחה החשבונאי הוא לבדוק את "טעויות ההקלדה הנוספות שהמערער טוען שעדיין נותרו בחוות הדעת" של רואה החשבון, שעליה התבססה החלטת הגמלאות (פסקה 12 לפסק הדין). אולם, פסק הדין התייחס גם לנתונים נוספים חסרים לצורך החישוב (נתונים ביחס להיוון הקצבה שבדיחי קיבל מצה"ל), ולעניינם של נתונים אלו נקבע כי

"הצדדים ידאגו להחליף ביניהם פרטים ונתונים באשר להיוון. נתונים אלה ילקחו בחשבון בהתאם להוראות החוק" (פסקה 8 לפסק הדין). בסיכומו של פסק הדין נקבע כי "[...] אני מקבלת את הערעור בחלקו [...] אני מורה על עריכת החישובים הדרושים ע"י מומחה חשבונאי, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק הדין. אני מורה על מינוי מומחה לעריכת החישובים (כאמור בסע' 12 לפסה"ד)" (פסקה 13 לפסק הדין).

5.עוד יש לציין, כי במסגרת פסק הדין, בחלק אשר דן בשאלת היוון קצבתו של בדיחי בעת פרישתו מצה"ל, העלה בית המשפט מיוזמתו את הטענה כי הדין החל על הסיטואציה הנדונה הוא הקבוע בסעיף 31(א) לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק שירות הקבע (גמלאות) ). טיעון בהתבסס על סעיף זה לא הועלה על-ידי מי מהצדדים, וכפי שיבואר להלן, לעניין זה עשויה להיות חשיבות מסוימת לצורך ההכרעה בבקשה שלפני.

ישום פסק הדין מיום 14.6.2015

6.בקשת רשות הערעור שלפני עוסקת בהחלטות שהתקבלו במסגרת ישום פסק הדין שניתן בהליך. לטענת המדינה, מכיוון שתחולתו של חוק שירות הקבע (גמלאות) לא נבחנה על-ידה עד למתן פסק הדין, ומכיוון שבפסק הדין נקבע שיש לברר נתונים מדויקים על אודות היוון הגמלה של מר בדיחי, נערכה המדינה לפנייה לצה"ל לשם קבלת המידע הרלבנטי. במסגרת הבירורים שנערכו בעניין זה התברר למדינה, כי לפי סעיף 17 לחוק שירות הקבע (גמלאות), זכאי מר בדיחי לשיעור קיצבה מקסימלי של 75% מן המשכורת הקובעת, ולא – כפי שסברו הצדדים עד אז – בשיעור של 70% ממשכורת זו. לאור מכלול הנתונים שהתגלו למדינה, התבצע חישוב מחודש של זכויותיו של בדיחי, בהתאם להוראות פסק הדין מיום 14.6.2015, והללו הועלו על הכתב כחוות דעת מקצועית מטעם משרד האוצר מיום 17.9.2015.

7.לנוכח השינוי בתשתית העובדתית שעל פיה חושבו זכויותיו של בדיחי, פנתה המדינה לבית המשפט ביום 21.9.2015 בבקשה למתן הוראות. בבקשה נאמר כי בהתאם לעובדות שהתגלו למדינה, יש צורך בעריכת חישובים חדשים שעשויים לחייב מתן החלטת גמלאות חדשה בעניינו של בדיחי, וכי בכוונת המשרד לשירותי דת לערוך לבדיחי שימוע, במסגרתו תינתן לו הזדמנות לעיין בכל החומר הרלבנטי ולהשמיע טענותיו בעניין. לאור זאת, התבקש בית המשפט להורות כי אין מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט בשלב זה. כהמשך לבקשה זו נשלחה לבדיחי הזמנה לשימוע ביום 24.9.2105. בדיחי התנגד לבקשה זו של המדינה. ביום 2.11.2015 ניתנה החלטה בעניין הבקשה למתן הוראות, ובה נקבע כך:

"המשיב ימלא אחר פסה"ד. לא ניתן לשנות מפסה"ד ללא הליך ערעור. אין להביא נתונים חדשים שלא הובאו בפני ביהמ"ש. המשיב יודיע מי רוה"ח המוסכם כדי שסוף סוף ייערך החישוב בהתאם לפסה"ד."

8.המדינה סברה כי בית המשפט המחוזי לא הבין כיאות את בקשתה, ועל כן פנתה לבית המשפט ביום 12.11.2015 בבקשה לקביעת דיון לצורך ליבון השאלות שהתעוררו לגבי אופן ביצוע פסק הדין בכלל, ולעניין החומרים שאותם יש להעביר למומחה בפרט. במסגרת הבקשה ציינה המדינה כי מכל מקום היא מסכימה למינויו של רו"ח יאיר שלהב כמומחה חשבונאי מוסכם. לאחר החלפת כתבי הטענות בעניין, התקבלה ההחלטה הראשונה נשוא בקשת רשות הערעור ביום 2.12.2015. בהחלטה נאמר כך:

"הבקשה לקביעת דיון נוסף נדחית. אין מקום להעלות טענות ונתונים שלא הובאו במסגרת ההתדיינות בין הצדדים. יש להסכים על מינוי מומחה שיפעל בהתאם לאמור בפסה"ד שנתתי ובכך ישלים את החישוב הכספי."

9.לאור הסכמת הצדדים על מינויו של רו"ח יאיר שלהב כמומחה חשבונאי, הגיש בדיחי הודעה לבית המשפט ביום 6.12.2015, הודעה מבהירה, לפיה הצדדים הסכימו על זהות המומחה מטעם בית המשפט. על גבי הודעה זו ניתנה ההחלטה השנייה נשוא הבקשה דנן, ובה נאמר:

"לאור הסכמת הצדדים למינוי מומחה רו"ח יאיר שלהב [...] אני ממנה אותו כמומחה, שיוציא חוו"ד בהתאם למפורט בפסה"ד.

אין להוסיף פרמטרים שזכרם לא בא בפסה"ד כיוון שלא הועלו ע"י הצדדים ולא הפכו לפלוגתאות. הצדדים יעבירו למומחה את פסה"ד והתשתית לביצוע החישובים עפ"י פסה"ד."

10.על שתי החלטות אלו מוסבת בקשת רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור

11.המדינה סבורה כי שגה בית המשפט המחוזי משסרב ליתן כל הוראה בדבר אופן ביצוע פסק הדין, וכן גם סרב לקבוע מועד לצורך דיון מיוחד. נימוקי הבקשה מבוססים על מספר אדנים. ראשית , נטען כי בפסק הדין עצמו נפל פגם, ואף שהמדינה לא ערערה עליו הרי שפגם זה מצדיק את היזקקות בית המשפט לבקשת המדינה למתן הוראות. הפגם המדובר הוא שבית המשפט ביסס את הכרעתו על סעיפי חוק ששני הצדדים לא התייחסו אליהם וללא הסכמתם, וזאת בניגוד לדין. לפי ההלכה הפסוקה, היה על בית המשפט לאפשר לצדדים לטעון לעניין תחולתם של סעיפים אלו, ומשלא עשה כן, עליו לדון במשמעויות של החלת סעיפי חוק אלו על העניין דנא, אשר התגלו למדינה במהלך ישום פסק הדין. שנית , נטען כי מטרת מינוי המומחה מטעם בית המשפט היא ליעל את הליכי המשפט ולחסוך בזמן שיפוטי; אולם, במצב הדברים הנוכחי לא יוכל המומחה לקיים את תפקידו זה, בשל העמימות הרבה השוררת סביב אופן החישוב. אם לא יובאו לפני המומחה כלל הראיות שהתגלו למדינה, יגרור הדבר מיניה וביה ערעור של המדינה על פסק הדין הסופי, ומשמעות הדבר שההליכים יתארכו ויתמשכו לחינם. לא זו בלבד, אלא שבפסק הדין 'החלקי' שניתן נקבע כי ניתן יהיה להעביר למומחה "כל חומר רלוונטי הנדרש להכנתה" של חוות דעתו, ואם כן לא מובן מדוע בית המשפט מונע מן המדינה להגיש למומחה את המידע החדש שנתגלה לו. שלישית , החלטות בית המשפט המחוזי אינן מנומקות כדבעי: בית המשפט קבע כי הנתונים החדשים חורגים מן הפלוגתאות שהוגדרו על-ידי הצדדים, אולם לעמדת המדינה הנתונים החדשים רלבנטיים לבירור הפלוגתאות שהוגדרו על-ידי הצדדים, מה גם שהתבססות על פלוגתאות אלו היא בעייתית שעה שבית המשפט בחר להתבסס על סעיפי חוק שהצדדים לא הזכירום. רביעית , אף אם יקבע כי הנתונים החדשים שנמצאו הם בגדר 'ראיות חדשות', הרי שבנסיבות המיוחדות שנוצרו יש להתיר את הגשת הראיות החדשות למומחה המוסכם; זאת לאור הפסיקה המתירה הגשתן של ראיות חדשות במצבים שבהם הצורך בגילוי וחשיפת האמת גובר על פגיעה מסוימת בשיקולים הדיוניים.

12.אשר לרשות לערער, טענה המדינה כי העניין דנן עומד בגדרי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מדובר במצב שבו אם הערעור על ההחלטה ידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, הדבר יביא לכתיבת חוות דעת המבוססת כולה על הנחות מוצא שגויות, שבהכרח יהיה צורך לערער עליה.

עמדתו של בדיחי

13.בדיחי מבקש לדחות את הבקשה על הסף בשל כמה נימוקים דיוניים. ראשית, נטען כי למעשה מדובר בבקשת רשות ערעור על ההחלטה שניתנה עוד ביום 2.11.2015, אשר המועד לבקש לערער עליה חלף זה מכבר. כבר בהחלטה זו נקבע כי "לא ניתן לשנות מפסה"ד ללא הליך ערעור", וכי "אין להביא נתונים חדשים שלא הובאו בפני ביהמ"ש" . הניסיון לבקש בקשת רשות ערעור על ההחלטות שניתנו בימים 2.12.2015 ו-6.12.2015 הוא ניסיון לבקש לערער על החלטות שחזרו הלכה למעשה על אותה החלטה. אין לאפשר הגשת בקשות חוזרות ונשנות באותו עניין, כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. לא זו בלבד, אלא שהמדינה נמנעה מלצרף את העתק ההחלטה מיום 2.11.2015, בניגוד למצוות תקנה 419(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

14.נימוק דיוני נוסף לדחיית הבקשה על הסף, הוא שמדובר בבקשה שעניינה בקביעת מועד דיון. החלטה כזו נופלת בגדרי סעיף 1(1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ), אשר קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון" . בקשת המדינה התמקדה בקביעת דיון אשר ידון בטענותיה לעניין ישום פסק הדין, ומשזו נדחתה אין מקום ליתן רשות ערעור לגביה.

15.נימוק שלישי לדחייתה של הבקשה על הסף הוא שמדובר בבקשת רשות ערעור שהלכה למעשה מבקשת לערער על קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין החלוט שניתן, כמו גם על קביעות מפורשות של בית המשפט העליון בע"א 4376/07. גם בשל כך יש לדחות את הבקשה.

16.לעמדתו של בדיחי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. המדינה מבקשת להביא לפני בית המשפט נתונים חדשים לאחר שניתן פסק דין סופי וחלוט, שעניינו באופן היישום של פסק דין של בית המשפט העליון. חוות הדעת של משרד האוצר, עליה מבוססת הבקשה להגשת נתונים חדשים, סוטה מקביעות מפורשות של בית המשפט העליון – שככלל קיבל את עמדת המדינה כפי שהיתה באותו זמן. במצב כזה יש לבכּר באופן מובהק את עקרון סופיות הדיון על פני שאיפתה של המדינה לערוך מקצה שיפורים נוסף.

17.בנוסף לכך, טוען בדיחי כי בניגוד לתפיסתה של המדינה לפיה פסק הדין שניתן הוא פסק דין 'חלקי', וכי היא תוכל לערער על התוצאה הסופית של חוות הדעת בהמשך על סמך הנתונים החדשים שהתגלו לה, הרי שלעמדתו מדובר בפסק דין חלוט שכבר חלף המועד לערער עליו, ואילו כעת לא נותר אלא לבצע חישוב לאור הקביעות שנעשו בפסק הדין.

טענות הסף

18.בדיחי הצביע על פגמים דיוניים בדרך הילוכה של המדינה, ולא אוכל להתעלם מהם. אכן, היה מן הראוי, כמצוות תקנה 419(1) לתקנות, לצרף עותק של החלטת בית המשפט מיום 2.11.2015; אולם נראה כי השמטה זו ארעה בשגגה ולא בחוסר תום לב, שכן המדינה עצמה ציינה להחלטה זו וציטטה אותה במלואה בבקשתה.

19.שנית – לתחולתו של צו בתי המשפט בענייננו. כחלק מבקשתה של המדינה אכן התבקש בית המשפט לקבוע דיון; אולם מבחינה מהותית לא זו היא עיקרה של הבקשה; עיקרה של הבקשה הוא לדון ולהכריע במשמעויות של הנתונים החדשים שהתגלו למדינה. משכך, סעיף 1(1) לצו בתי המשפט אינו חוסם את בקשת רשות הערעור שלפני (והשוו רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע , פסקה 3 (20.10.2009); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 235 (מהדורה שלישית, 2012)).

20.לעניין טענתו של בדיחי לפיה היה על המדינה לבקש לערער על ההחלטה המקורית מיום 2.11.2015, אכן רואה אני טעם לפגם בהתנהלות זו; ואף על-פי כן, נראה כי אין בפגם דיוני זה בכדי לחסום את הגשת הבקשה שלפני.

21.ככלל, אם הגיש בעל דין בקשה חוזרת לאחר שבקשתו הראשונה נדחתה, אין בכך כדי להאריך את המועד הקצוב לו לערער על החלטת דחייה המקורית (השוו בש"פ 5881/15 מדינת ישראל נ' פישר , פסקה 1 לחוות דעתי (15.12.2015) (להלן: עניין פישר )); אולם יש ומוגשת בקשה נוספת בשל שינוי הנסיבות, בשל צורך בהבהרת ההחלטה הקודמת וכיוצא בזה, אשר בגינן מועלות טענות חדשות. במצב כזה ניתן יהיה לעתים לבקש לערער על ההחלטה השנייה אף שתוצאתה עשויה להיות זהה לתוצאת ההחלטה הראשונה.

22.בעניין שלפנינו לא הוגשה הבקשה הנוספת רק על-מנת "לאפשר לבעל דין לאחוז במושכות ולהאריך לעצמו באופן מלאכותי את המועד" להגשת בקשת רשות ערעור, "מעין 'הנשמה מלאכותית' לשם החייאתה מחדש של הזכות" (עניין פישר , שם). כאן הוגשה הבקשה השנייה בסמיכות רבה להחלטה הראשונה, מתוך הנחה שהבקשה הראשונה לא מיצתה את הדיון בסוגיה. הבקשה השנייה מפורטת יותר, ובמסגרתה אף התבקש בית המשפט לקבוע דיון בעל-פה לשם בירור הטענות. מוכן אני ליתן למדינה להנות מהספק בעניין זה, ולהניח כי מדובר בבקשה שונה, מפורטת ומבוססת יותר, שאינה אך בגדר "בקשה לעיון חוזר" . טוב היתה עושה המדינה לו הייתה מבקשת לערער כבר על ההחלטה הראשונה, אולם משבחרה לבקש מבית המשפט לקבוע דיון באופן מפורט בעניין, אניח כי בנדון דידן אין לחסום את הבקשה רק בשל כך.

דיון והכרעה

23.הנה כי כן, על אף שיש טעם לפגם בהתנהלותה הדיונית של המדינה, אין בה כדי למנוע את הגשת הבקשה. יחד עם זאת, סבורני כי לא אוכל להעתר לבקשה לגופה ולקבל את הערעור, משום שמסגרת הדיון – בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים – איננה האכסניה ההולמת לבירור טענותיה של המדינה בעניין זה.

24.לפי טענתה של המדינה, בפסק הדין 'החלקי' הועלתה לראשונה הטענה בדבר תחולתו של חוק שירות הקבע (גמלאות) על סוגיית ההיוון של קצבתו של בדיחי בעת פרישתו מצה"ל, ורק בשל טענה מחודשת זו התגלו למדינה נתונים חדשים באשר לסכומים המגיעים לבדיחי. ברם, תמהני אם ניתן 'להאשים' את בית המשפט המחוזי בהעלאת סעיף חוק חדש שלא בא זכרו בעמדות הצדדים, ובד בבד לבקש להנות מפירותיה של 'אשמה' זו. על פני הדברים עולה כי המדינה מבקשת כעת להפחית לבדיחי מן הסכום שנקבע על סמך פסק הדין של בית המשפט העליון, בשל נתונים חדשים שגילתה בעקבות הפניית בית המשפט המחוזי לחוק שירות הקבע (גמלאות); נדמה ששינויים אלו אינם נוגעים רק לסוגיית ההיוון (שבעניינה הועלה סעיף החוק הנ"ל) אלא לכלל זכויותיו של בדיחי, הן בנוגע לתקרת הגימלה המגיעה לו, הן בנוגע למענק שנים עודפות שלו הוא זכאי. נראה אפוא, שהמדינה מבקשת לשפר את מצבה מזה שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, בשל גילויים שהתגלו במקרה עקב הפניית בית המשפט המחוזי לחוק שירות הקבע (גמלאות). נקודה זו אמנם עולה על פני הדברים, אך היא אינה מבוררת כל צרכה, וזאת בשל טבעה של בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, אשר מתמקדת בתקיפת החלטה נקודתית של הערכאה הדיונית. מעיקרא, היה מן הראוי להעלות סוגיה זו במסגרת ערעור על פסק הדין העיקרי, אך מכיוון שהמדינה איננה יכולה עוד להעלותה במסגרת זו לאחר שחלף המועד לערער, מועלית סוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים הנוגעת לבקשתה של המדינה להניח נתונים אלו בפני המומחה החשבונאי מטעם בית המשפט. במצב דברים זה, מטבע הדברים, לא אוכל להיזקק לטענות אלו לעומקן ולעמדתי די בכך על מנת לדחות את הבקשה (ראו והשוו: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 11).

25.זאת ועוד; בין הצדדים נטושה מחלוקת, העולה אף היא בשולי הדברים, אם למדינה תהא כלל זכות ערעור על התוצאה הסופית של פסק הדין, שבמסגרתו תוכל להעלות את טיעוניה על אודות הנתונים החדשים שהתגלו לה. בקשה זו איננה המסגרת המתאימה לבירור שאלה זו, והיא תובא לדיון, אם יעלה הצורך בכך, בבוא העת. אך עצם קיומה של שאלה זו מורה, כי ממה-נפשך יש לדחות את הבקשה: אם למדינה אין כלל זכות ערעור, משום שפסק הדין 'החלקי' (ואם תימצי לומר, פסק הדין של בית המשפט העליון) 'סגר' את הנושא, והמדינה איחרה את המועד לערער על כך – אזי אין זה מוצדק שבמסגרת בקשת רשות ערעור אאפשר למדינה 'להחיות' מחדש את השאלות הנדונות; ואם למדינה אכן עומדת זכות ערעור, אזי זכותה לא תיפגע באופן מהותי אם שאלות אלו יועלו באופן מסודר ומפורט כדבעי במסגרת ערעור בהמשך הדרך. אף שהדבר עלול להוביל להליך "מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט), הרי שבנסיבות העניין דנן, כאשר בין הצדדים קיימות מחלוקות עקרוניות וטיעוני הצדדים אינם מתאימים לבירור במסגרת של בקשת רשות ערעור – יהא הדבר מוצדק להמתין לערעור על פסק הדין הסופי, כשזה יינתן.

26.סוף דבר, "בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת" (בע"מ 3795/11 פלוני נ' פלוני , פסקה 4 (13.7.2011)). בעניין שלפנינו, לא שוכנעתי כי בשלב זה מוצדק להעלות את הטענות המועלות על-ידי המדינה במסגרת האגבית של בקשת רשות ערעור, שעה שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם כלל עומדת למדינה זכות מהותית להעלאת טיעונים אלו (בניגוד לזכות לערער בסופו של ההליך על החלטת הביניים, שכמובן עומדת לה) במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי.

27.לאור כל האמור, הבקשה נדחית. המדינה תישא בהוצאותיו של בדיחי בסך של 6,000 ₪.