בג"ץ 3019/00 דוד אלמלח נ. מדינת ישראל

לפניי ערר בגלגול שלישי על פסילה מינהלית של רשיון נהיגה למשך 30 יום, שנעשתה לפי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. הערר מוגש מכוח סעיף 49 לפקודה זו.

1.והמעשה שהיה כך היה. העורר יצא ברכבו ביום 5.4.2000 מכפר מנדא ובעת הנסיעה עקף, לטענת המשטרה, רכב מבלי שהדרך הייתה פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר את ביצוע העקיפה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וזאת בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-.

2.בעקבות מעשה העבירה שיוחס לו נטל ממנו שוטר את רשיון הנהיגה, מכוח סעיף 47(ב) לפקודה. העורר זומן להופיע בפני קצין המשטרה, במסגרת סעיף 47(ג)(1), ביום 9.4.2000, שהוא יום א' בשבוע, דהיינו כעבור ארבעה ימים מיום נטילת הרשיון. יצוין, כי לפי סעיף 47(ג)(1) לפקודה, הזימון צריך להיעשות תוך שלושה ימים מיום הנטילה.

3.הקצין החליט כאמור, עם זימונו של העורר, לפסול אותו מהחזיק ברשיון נהיגה למשך 30 יום. על פסילה זו הגיש העורר בקשה לבית משפט השלום, לפי סעיף 48 לפקודה, לביטול הפסילה, בנימוק כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. בית משפט השלום בעכו - מפי השופט מ' ארגמן - דחה בקשת העותר, בקבעו:

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ולאחר שבחנתי את ראיות התביעה, הגעתי למסקנה לפיה, התקיימו התנאים לקיום סמכותו של קצין המשטרה עפ"י סעיף 47 לפקודת התעבורה וכן, המשך נהיגתו של המבקש תסכן את שלום הציבור, ולפיכך הנני דוחה את הבקשה.

4.על החלטה זו הגיש העורר ערר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, ובו העלה שתי טענות. האחת מהותית, והיא: כי בהעדר ביצוע עבירה מצד העורר, לא היה צידוק לפסילת הרשיון. הטענה האחרת מתבססת על נימוק פורמלי והוא: כי קצין המשטרה לא היה מוסמך לשלול את רשיון הנהיגה, בשל העובדה שהזימון בפני קצין המשטרה נקבע ליום הרביעי לאחר נטילת הרשיון, במקום ליום השלישי, כנדרש בסעיף 47(ג)(1) לפקודה. את הטענה המהותית דחה בית המשפט המחוזי בנימוק כי אינו רואה אפשרות והצדקה להתערבות בהחלטתו של בית משפט השלום, אשר בחן את התשתית הראייתית. בנוגע לטענה הפורמלית אומר בית המשפט, מפי סגן הנשיא השופט ח' פיזם, את הדברים הבאים:

באשר לטענה המשפטית שכביכול היה קצין המשטרה נעדר סמכות ליטול את רשיונו של העורר בשל האיחור בזמן, הרי שנראה לי כי אין מדובר בחקיקה השוללת את סמכותו של קצין משטרה לפסול [רשיון] נהיגה בגין איחור של יום אחד אלא דרישה חוקית לפעול במסגרת שלושה ימים כאשר הסנקציה לכך היא מינהלית כלפי קצין המשטרה ולא מבטלת את עצם סמכותו.

5.על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש, כאמור, הערר בפניי. באת כוח העורר חוזרת על הטענות שהעלתה נגד הפסילה בפני בית המשפט המחוזי. אומר מיד כי באשר לנימוק המהותי, גם אני, כמו בית המשפט המחוזי, איני רואה שום מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט השלום, אשר בחן את התשתית הראייתית לכאורה, המונחת ביסוד הפסילה המינהלית. לכן אני דוחה את הערר בנקודה זו.

באשר לשאלה המשפטית בדבר סמכותו של קצין משטרה לפסול את רשיון הנהיגה בזימון הנערך באיחור של יום אחד, גם כאן מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי. באופן עקרוני - ומבלי לגעת בשאלת התחולה של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א1981- על ענייני הסדר הדין הפלילי - סבור אני כי איחור של יום אחד בזימון אינו שולל את סמכותו של קצין המשטרה לפסול את רשיון הנהיגה. למעלה מן הצורך אוסיף כי על פי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982-, בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין. בנסיבות המקרה שלפניי, דחיית הזימון ביום אחד, כשהיום השלישי הוא יום שבת, לא גרמה שום עיוות דין לעורר.

אי לכך, אין לקבל גם את הנימוק המהותי של הערר. התוצאה היא כי הערר נדחה.