בג"ץ 3053/14 מוחמד עווידה נ. מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון

השופט ס' ג'ובראן :

1.

עניינה של העתירה שלפנינו הוא החלטת ועדת העררים הצבאית אשר קיבלה את עררו של העותר והעמידה את גובה העיצום הכספי שהוטל עליו לשלם על סך של 1,000 ש"ח. זאת, לאחר שהעותר לא הצהיר על מלוא היקף הכספים שעימם חצה את הגבול מירדן דרך מעבר גבול "אלנבי" (להלן: המעבר ). בעתירה מבקש העותר כי ייקבע שיש להחיל על תושבי מזרח ירושלים החוצים במעבר את הדין הישראלי ולא את הוראות הצו בדבר הכנסת כספים לאזור (יהודה ושומרון) (מס' 973), התשמ"ב-1982 (להלן: הצו ) החל באזור. בנוסף מבקש העותר, כי סכום הפטור מחובת הצהרה הקבוע בצו יעודכן לסכום "סביר".

רקע

2.

העותר, תושב ישראל, נכנס ביום 1.8.2013 מירדן לאזור יהודה ושומרון דרך המעבר כשברשותו 5,900 דולר ועוד 400 אירו. משנשאל על ידי פקיד המכס, הצהיר העותר כי ברשותו רק 2,000 דולר. יצוין, כי על פי סעיף 6(ב) לצו, כל אדם המעביר כספים דרך המעבר נדרש להצהיר על כך, ככל שערכו של הסכום גבוה מ-2,000 דינר ירדני.

העותר נלקח לחיפוש ושם נמצאו כל הכספים כאמור. העותר שוחרר עם סך של 400 דולר לצורך הוצאות שוטפות.

3.

ביום 18.8.2013 קבעה הוועדה להטלת עיצום כספי, אשר מוסמכת מכוח סעיף 9א לצו לבחון מקרים באופן פרטני, כי יש להטיל על העותר עיצום כספי בסכום של 7,000 ש"ח. הוועדה מצאה כי העותר הפר את חובת הדיווח ואף שיקר באופן חמור לפקיד המכס. יחד עם זאת, מאחר שהייתה זו הפרה ראשונה, בסכום נמוך, ומכיוון

שטענת העותר בדבר עייפותו בעת המקרה התקבלה, הוחלט שלא להחרים את הסכום המלא שנתפס.

4.

ביום 29.9.2013 הגיש העותר ערר על החלטת הוועדה. ביום 19.1.2014 החליטה ועדת העררים להעמיד את העיצום הכספי על 1,000 ש"ח בלבד. זאת, משום שנסיבות ההפרה במקרה דנא היו קלות במיוחד בכל הנוגע לסכום ההפרה, להיעדר קשר בין הכספים לבין פעילות טרור ולהתנהגות המפר. כן ציינה הוועדה, כי באשר לטיעונים המשפטיים, הדין החל במעבר הוא הדין באזור יהודה ושומרון ולא הדין הישראלי. יתרה מכך, קיימת הצדקה לקביעת נורמה ייחודית לאזור זה בשל תכלית הלחימה הכלכלית בטרור.

5.

ביום 29.1.2014 הוגשה בידי המינהל האזרחי בקשה לעיון חוזר בהחלטה להקל בעיצום הכספי, וזו נדחתה בו ביום.

העתירה ותגובת המשיבים

6.

העותר טוען כי הדין הראוי שיש להחיל על תושבי מזרח ירושלים במעבר חזרה לביתם הוא הדין הישראלי בכלל וחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק הלבנת ההון ) בפרט, ולא תחיקת הביטחון. זאת משתי סיבות עיקריות; הראשונה – עצם היותו תושב ישראל. השנייה – התנהלות המדינה באכיפתה על תושבי מזרח ירושלים את כל דיניה, לרבות דיני המס, מלמדת כי זהו הדין החל באזור.

7.

עוד טוען העותר, כי הנורמה הקבועה בצו, לפיה על כל אדם העובר במעבר להצהיר על סכום שעולה על 2,000 דינר, אינה סבירה ובלתי מידתית. על כן, יש לבטלה ולהתאימה לנורמה הקבועה בדין הישראלי, לדוגמה; סכום של 100,000 ש"ח כנקבע בחוק הלבנת ההון. לכל הפחות, יש לעדכן את הצו בהתאם לצרכי האוכלוסייה המתפתחים והמשתנים.

8.

כן טוען העותר, כי יש לבטל את החלטת ועדת העררים בעניינו. זאת, משום שהוועדה לא דנה באופן ענייני בטענתו העקרונית בדבר חוקיות וחוקתיות החלת הצו על תושבי מזרח ירושלים. מעבר לכך, לא פירט העותר מדוע דין החלטת הוועדה להתבטל, על אף היותה מקלה עמו.

9.

המשיבים בתגובתם המקדמית טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה.

10.

באשר לטענת הדין הראוי, המשיבים מציינים כי הדין החל במעבר הוא הוראות תחיקת הביטחון ולטענת העותר, לפיה יש להחיל הסדר שונה, אין כל בסיס משפטי של ממש. שטח יהודה ושומרון אינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל, וככזה חלים עליו הדינים שהוצאו תחת ידו של הגורם המוסמך לכך (מפקד כוחות צה"ל באזור). עצם פעולתן של רשויות ישראליות במעבר ועצם החלת הדין הישראלי על תושבי מזרח ירושלים אינם מעידים על תחולת החוק הישראלי במעבר.

11.

בעניין הנורמה הקבועה בצו, טוענים המשיבים, כי הסכום הנקבע כחייב בהצהרה אינו אחיד בין מדינות שונות ואזורים שונים, והוא למעשה נגזרת של שיקולים הנוגעים למאפייני האזור. התכלית העומדת בבסיס קביעת הסכום באזור יהודה ושומרון לפי הצו היא לחימה בתשתית הטרור על כל חלקיה, מרכיביה, ארגוניה וגופיה. בעורכם השוואה לאזור טריטוריאלי בעל מאפיינים דומים – רצועת עזה – נמצא כי הסכום שם עומד על 12,000 ש"ח, סכום שאינו רחוק מ-2,000 דינר. כמו כן, המשיבים מציינים כי בעלי הסמכות לתיקון הצו שבו ונדרשו לסוגיית הרף הקבוע בו, והעמדתו על 2,000 דינר הינה עדכנית.

12.

באשר לבקשת העותר לביטול החלטת ועדת העררים בעניינו, טוענים המשיבים, כי העותר אינו מפרט את נימוקיו בעניין, ובהתחשב בעובדה שהוועדה הקלה עמו, אין לומר שהיא בלתי סבירה בצורה קיצונית.

דיון והכרעה

13.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה.

14.

שטח יהודה ושומרון, ובכללו גם המעבר הנדון, אינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל. באזור זה שורר משטר של "תפיסה לוחמתית" תחת ממשל צבאי. ככזה, החקיקה הישראלית איננה חלה עליו. לעניין זה יפים דבריו של השופט ע' פוגלמן בבג"ץ 5324/10 מלכה נ' המינהל האזרחי ( 28.12.2011 ):

"כידוע, המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא הוחלו באיו"ש [...] באזור שורר משטר של 'תפיסה לוחמתית' ( belligerent occupation ), והוקם בו ממשל צבאי שבראשו עומד המפקד הצבאי. במנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (מס' 2) של הממשל הצבאי הישראלי, נקבע – בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי שעניינם תפיסה לוחמתית – כי 'המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור.' הדין החל כיום באזור מורכב אפוא מהדין ששרר בו עם כניסתם של כוחות צה"ל לאזור בשנת 1967 (הדין הירדני) ומתחיקת המפקד הצבאי (ראו: בג"ץ 2612/94 שעאר נ' מפקד

כוחות צה"ל, פ"ד מח (3) 675 (1994))). לגבי התושבים הישראלים המתגוררים בשטחי האזור קיים רובד חקיקתי נוסף הכולל חקיקה ישראלית פנימית שהוחלה באופן פרסונאלי וחוץ-טריטוריאלי [...]".

מעבר "אלנבי" נמצא תחת סמכותו של מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון. מכוח סמכותו, הוצא הצו הנדון אשר הוא הדין המחייב במעבר. גם אם הדבר אינו ראוי בעיני העותר, דומה כי אין בידו של בית משפט זה לסייע לו.

15.

ככלל, שאלת סבירות ומידתיות הנורמה הקבועה בצו יכולה להוות עילת התערבות עבור בית המשפט, אך נדמה כי גם דין טענה זו להידחות. חובת ההצהרה נועדה לאפשר מעקב שוטף אחר העברות כספים הנכנסים לאזור כחלק מהמאבק בארגוני הטרור. המחוקק באזור העמיד את הסכום החייב בדיווח על סכום כסף העולה בערכו על 2,000 דינר. מקובלת עלי ההשוואה שערכו המשיבים לגבי דרישה זו ביחס לאזור טריטוריאלי בעל מאפיינים דומים ומצאו כי הסכומים קרובים. אכן, לכל אזור מאפייניו השונים המולידים שיקולים משתנים בהתאם. התכלית בבסיס הנורמה הקבועה בחוק הלבנת ההון שונה מזו שבבסיס הצו. יתרה מכך, הצו מכוחו הוטל העיצום הכספי תוקן על ידי המפקד הצבאי לפני כשנה (ראו: צו בדבר הכנסת כספים לאזור (תיקון מס' 7) (יהודה והשומרון), מס' 1723), התשע"ג-2013), ומיד בסמוך מחוקק המשנה עשה שימוש בסמכות שניתנה לו מכוח סעיפים 6 ו-11 לצו, כדי להעמיד את הסכום על סכום העולה על 2,000 דינר. אם כן, ניכר כי המחוקק אכן מעדכן את הצו בהתאם למציאות המשתנה.

16.

לבסוף, מעיון בהחלטת ועדת העררים, עולה כי הוועדה אכן התייחסה, ואף באופן מפורט, לטענותיו של העותר בדבר תוקפו של הצו. טענתו בדבר התעלמותה מטענותיו היא שגויה. ניכר כי הוועדה שקלה את פרטי המקרה לעומקם ובחרה להפחית את הסכום שהוטל על העותר ב-6,000 ש"ח.

17.

העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.