בג"ץ 3089/00 שמעון ביטון נ. א. ריבלין - שופט בית המשפט העליון

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.העותר עתר למתן צו על תנאי אשר יורה למשיב 1 (כב' השופט א. ריבלין) לנמק מדוע לא יבטל החלטתו מיום 23.4.00 אשר ניתנה בבית המשפט העליון בתיק רע"פ 2259/00 בה דחה את בקשת העותר להמשיך ולעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו בת.פ. 684/94 וזאת עד לדיון בבקשתו למשפט חוזר. כן נתבקשה משיבה 2 לבוא ולנמק מדוע לא תימנע מלאכוף את ביצוע המאסר כאמור.

העותר הגיש גם בקשה ובה ביקש כי יוצא צו עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו באותו הליך עד לדיון והחלטה בבקשתו לקיים משפט חוזר בעניינו.

2.נתנו דעתנו לנימוקי העתירה ולבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ובאנו לכלל מסקנה כי דין העתירה והבקשה להידחות משאין הן מראות, על פניהן, עילה למתן הסעדים המבוקשים. זאת, הן מהטעם שאין בית המשפט הגבוה לצדק בוחן החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים פליליים על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת והן מטעמים שלגופו של ענין.

3.העותר הורשע בבית משפט השלום בעבירות על חוק מס ערך מוסף התשל"ח1975- ונדון למאסר בפועל לתקופה של עשרים חודשים וכן למאסר על תנאי ותשלום קנס. הוא ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וערעורו נדחה בעקבות כך. הוא פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתוך כך ביקש המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. בקשה זו נדחתה על ידי כב' המשנה לנשיא ש. לוין ואז הודיע העותר כי הוא חוזר בו מבקשת רשות הערעור. לאחר מכן פנה העותר בבקשה נוספת לבית המשפט העליון לעיכוב ביצוע גזר הדין בטענה כי הגיש בקשה למשפט חוזר, וכי ראוי להמתין עד להכרעה בה, בטרם יחל בריצוי עונשו.

4.בהחלטתו, דחה המשיב 1 את הבקשה תוך שבחן לגופם של דברים את מכלול הנתונים הרלבנטיים לענין. מסקנתו היתה כי:

"דין הבקשה להידחות. בקשתו של המבקש לעכב את ריצוי עונשו נבחנה והוכרעה כבר בבית משפט זה, עוד בעת שבקשת רשות הערעור שהגיש היתה תלויה ועומדת: אין מקום לשוב ולדון בה עתה, מנימוקים שכבר נשמעו, ומשהמבקש עצמו חזר בו מבקשת רשות הערעור ופסק הדין הפך להיות חלוט."

5.עמדתו של המשיב 1 לגופם של דברים נכונה וראויה. העותר עצמו חזר בו מבקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון; יתר על כן, סיכויי בקשת העותר למשפט חוזר לא נראו סבירים בעיני בית המשפט, וזאת לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים בסוגיה זו.

ממילא, מצא המשיב 1 כי אין מקום והצדקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובדין החליט כך.

6.בעתירה שבפנינו חוזר העותר על עיקרי טענותיו שהעלה בהליך הקודם בפני המשיב 1 וזאת לאחר שמיצה הליך זה במלואו ובלא שנשתנו הנסיבות כלל ועיקר.

משכך, דין העתירה והבקשה להידחות על הסף, משאין הן מגלות עילה.

העתירה והבקשה להמשך עיכוב ביצוע עונש המאסר נדחים, איפוא.