בג"ץ 3092/11 פלוני נ. פלוני

1.

העותרת והמשיב 1 הינם בני זוג, הורים לשלושה ילדים, המצויים בהליכי גירושין. העותרת הגישה מספר תביעות לבית המשפט לענייני משפחה, בעוד המשיב 1 הגיש תביעת גירושין כרוכה בתביעת רכוש, משמורת ומזונות לבית הדין הרבני. לאחר שמיעת טענות הצדדים פסק בית הדין הרבני האזורי ביום 22.12.10 כי יש לחייב את העותרת להתגרש מהמשיב 1 בשל מעשי כיעור. בסוגיית הרכוש קבע בית הדין כי המשיב 1 יציג סימוכין לטענתו לפיה בית הדין רשאי לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג. לבסוף קבע בית הדין כי על הצדדים לנהל הליך גישור והציע לעותרת לעזוב את בית המגורים המשותף ולשכור בית מתאים לה ולילדים.

2.

על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין דחה את הערעור וקבע כי לא היה צורך להמשיך ולשמוע ראיות מטעם הצדדים לאחר שהעותרת הודתה במעשי כיעור אלו, דבר שהצדיק בפני עצמו את חיובה בגט. באשר לטענות הסמכות שהעלתה העותרת בנושא חלוקת הרכוש, ציין בית הדין הגדול כי ממילא לא ניתנה כל החלטה בעניין זה. לפיכך הורה בית הדין הגדול לצדדים לקבוע מועד לסידור גט וכן נתן תוקף להסכמתם לפיה תישאר העותרת בדירת המגורים למשך שלושה חודשים לאחר סידור הגט.

3.

מכאן העתירה שבפנינו. העותרת טוענת לפגיעה בכללי הצדק הטבעי בכך שלא ניתנה לה הזדמנות לטעון, להביא ראיות והוכחות ואף לחקור את המשיב 1. עוד טוענת העותרת כי בית הדין הרבני נעדר סמכות בכל הנוגע לענייני הרכוש בין הצדדים, מנימוקים שונים, וכי בית המשפט לענייני משפחה כבר קבע כי לו נתונה הסמכות בעניינים אלו. במסגרת עתירתה ביקשה העותרת אף ליתן צו ביניים אשר ימנע את זימונה של העותרת לסידור גט.

4.

לאחר קבלת תגובת המשיב 1 ועיון בטענות הצדדים ובחומר שהוגש באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעורים על החלטותיו ופסיקותיו של בית הדין הרבני, והתערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. העתירה במקרה דנן נסבה סביב שני עניינים: החיוב בגט ונושא הרכוש. באשר לחיוב העותרת בגט הרי שמדובר בנושא שהינו בלב סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, ולפיכך ההתערבות בו תהיה מצומצמת אף יותר (ראו בג"ץ 1814/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם, 24.3.09)). לא מצאנו כי מקרה זה מצדיק את התערבותנו או כי נפגעו בעניין זה כללי הצדק הטבעי. מהפרוטוקולים שצורפו לעתירה עולה כי טענות בא-כוחה של העותרת נשמעו והועלו בפני בתי הדין הרבניים. אמנם בית הדין האזורי לא מצא לנכון להמשיך ולשמוע ראיות בעניין חיוב העותרת בגט, אך זאת מאחר שהעותרת הודתה במעשים אשר הצדיקו בפני עצמם, לטעמו של בית הדין, את חיובה בגט. בכך אין מקום להתערבותנו.

באשר לסוגיית הרכוש הרי שלא נקבעה כל קביעה אופרטיבית על ידי בית הדין הרבני. כל שנקבע הוא כי על המשיב 1 להציג סימוכין לטענתו לפיה בית הדין רכש סמכות לדון בענייני הרכוש. לפיכך בשלב זה אין מקום לדון בטענת העותרת לפיה בית המשפט לענייני משפחה רכש את הסמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים, וכי בית הדין הרבני נעדר סמכות זו. מובן כי אם תסבור העותרת כי החלטתו של בית הדין הרבני בעניין, לאחר שימוצו ההליכים בערכאותיו, מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה תוכל לשוב ולפנות במסגרת עתירה לבית משפט זה. לבסוף נציין כי בהערתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה תוצע דירת המגורים למכירה לאחר שיחלפו שלושת החודשים עליהם הסכימו הצדדים, יש לראות משום המלצה בלבד, ומובן כי הערכאה המוסמכת לדון בענייני הרכוש בין הצדדים תוכל להידרש לכך.

לאור האמור לעיל העתירה נדחית ללא צו להוצאות. משכך ברי כי גם בקשתה של העותרת למתן צו ביניים נדחית.