בג"ץ 3166/11 פליקס רפאלוב נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין , ההגירה ומעברי

המשנָה לנשיא מ' נאור :

1.

ביום 18.12.2013 ניתן פסק דין בעתירה שהגיש העותר כנגד משרד הפנים בעניין מתן מעמד בישראל. בפסק הדין קבענו, בהסכמת הצדדים, כי "בעוד שלוש שנים תישקל, מחדש על פי בקשה, [] שאלת הזכויות מכוח שבות של העותר...". נוסף על כך, על רקע טענת העותר כי יש לו בת זוג ישראלית וילדים ממנה, הוספנו וקבענו כי משרד הפנים ישקול להעניק לעותר מעמד זמני מכוח העובדות הנטענות האמורות, וזאת לאחר שימוע. הורינו כי השימוע ייערך בתוך 45 יום, והחלטה תינתן בתוך 60 יום נוספים. כן קבענו כי "העותר זכאי יהיה לתקוף בבית המשפט לעניינים מינהליים את המעמד שיינתן לו בתקופת הביניים".

2.

ביום 12.5.2014 הגיש העותר בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, שלפיה התבקש בית משפט זה לחייב את המשיב לעתירה – משרד הפנים – לציית לאמור בפסק הדין מיום 18.12.2013. לטענת העותר, השימוע שעליו הורינו התקיים ביום 4.2.2014. לכן, לפי האמור בפסק הדין, על המשיב היה לקבל החלטה בעניין מעמדו הזמני של העותר עד ליום 9.4.2014. אולם, נטען כי על אף שחלף המועד וחרף פניותיו של העותר למשיב בנושא, טרם התקבלה החלטה בעניינו של העותר. לנוכח האמור לעיל, ביקש העותר כי נחייב את המשיב לפעול בהתאם לאמור בפסק דיננו וכן לחייבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הגשת בקשה זו.

3.

בתגובתו לבקשה מסר המשיב כי ביום 1.6.2014 ניתנה החלטה בעניינו של העותר, ולפיה לעותר יוענק רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1 למשך שנה, בהתאם להוראות "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים" (נוהל מס' 5.2.0009; להלן:

הנוהל ). זאת, בכפוף להגשת בקשה מתאימה מטעמו של העותר בלשכת רשות האוכלוסין וחתימה על התחייבות שלא לעסוק בפלילים. המשיב הוסיף ומסר כי לקראת תום תוקפו של רישיון הישיבה שיוענק לעותר, תיבחן הארכתו על פי הוראות הנוהל האמור. בנסיבות אלה טען המשיב כי דין בקשת העותר לפי פקודת בזיון בית משפט להימחק. המשיב ביקש להותיר את בקשת העותר לפסיקת הוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט.

4.

העותר התבקש להגיב לתגובת המשיב (החלטה מיום 9.6.2014). בתגובתו, עמד העותר על בקשתו. לטענת העותר, החלטת המשיב בעניינו אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין מיום 18.12.2013. לטענתו, על-פי האמור בפסק הדין, היה על המשיב להעניק לו מעמד למשך 3 שנים ולא לשנה אחת בלבד. העותר הוסיף וטען כי גם התניית זכאותו למעמד זמני בהגשת בקשה מכוח הנוהל מנוגדת לאמור בפסק הדין. כן הלין העותר על כך שההחלטה בעניינו ניתנה חודשיים לאחר המועד שנקבע בפסק הדין.

5.

דין הבקשה להימחק. הליך בזיון בית משפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט נועד להביא לידי קיומו של צו שניתן על-ידי בית המשפט. לפיכך, סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט לא יחול מקום שאכיפת ההוראה אינה אפשרית, בין היתר משום שבין הגשת הבקשה לאכיפת ההוראה לבין שמיעתה, ההוראה כבר קוימה (ראו: ע"פ 591/82 גרינברג נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 187, 192-191 (1983)). עם מתן החלטה בעניינו של העותר, ביצע המשיב את שהוטל עליו בפסק הדין. משכך, בקשתו של העותר לפי פקודת בזיון בית משפט התייתרה ודינה, כאמור, להימחק.

דין טענותיו של העותר בדבר המעמד הזמני שהוענק לו להידחות. בפסק דיננו נאמר במפורש כי לעותר שמורה הזכות לתקוף בבית המשפט לעניינים מינהליים את המעמד שיינתן לו בתקופת הביניים. כל שנקבע בפסק הדין הוא שעל המשיב לשקול הענקת מעמד זמני לעותר מכוח טענתו לקיום קשר זוגי עם אישה ישראלית. בפסק הדין לא הורינו למשיב להעניק לעותר מעמד זמני, וממילא לא קבענו כי מעמד זה יוענק לעותר למשך שלוש שנים. אין בסיס אפוא לטענת העותר כי הענקת המעמד הזמני למשך שנה אחת והתנייתו בהגשת בקשה מתאימה מהווה הפרה של פסק הדין.

6.

ההחלטה בעניינו של העותר ניתנה כחודשיים לאחר שחלף המועד שנקבע לכך בפסק הדין. המשיב לא הגיש בקשת ארכה לבית משפט זה, ובתגובתו לבקשה הנוכחית לא סיפק הסבר למחדלו. בנסיבות אלה, היינו מטילים הוצאות על המשיב. ואולם, המבקש עמד על הבקשה לאחר שהתייתרה, לא הסתפק בבקשה להוצאות והעלה טענות שלא היה להן מקום. לכן נימנע מהטלת הוצאות.