בג"ץ 321/02 אברהים אבו שארב נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר במסגרת סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר

וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט1969- (להלן: הפקודה), לאחר מתן רשות, המכוון נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מפי השופט ב' אזולאי מיום 31.12.01, אשר ביטלה החלטה של בית משפט השלום, מפי השופט א' ואגו מיום 26.11.01.

2.ההחלטות הנדונות של בתי המשפט המחוזי והשלום נוגעות לרכב מסוג מיצובישי פג'רו, אשר נתפס ע"י המשטרה ביום 06.05.01, לאחר שנחשד כמזויף, ומאז נמצא בחזקת המשטרה. העורר מבקש כי הרכב יוחזר לו. אתאר תחילה את העובדות הנוגעות לעניינינו.

3.בראשית בשנת 1998 יובא לארץ רכב מסוג מיצובישי פג'רו בצבע אפור שמספרו 7386420, ונמכר לחברה בשם "רותם אימפורט" מירוחם. איתרע מזלו של הרכב והוא ניזוק קשה כתוצאה מתאונה שאירעה ב 08.03.98. שמאי העריך את הנזק הכולל ב 54% מערך הרכב. לטענת המדינה, הרכב הניזוק נמכר ע"י שמאי למר פאריד אבו שארב במחיר של 50,000 ש"ח.

4.ביום 01.10.98 מכר פאריד אבו שארב לבן דודו אברהים אבו שארב - שהוא העורר לפנינו - רכב מסוג מיצובישי פג'רו, שמספר לוחית הרישוי, מספר השילדה ומספר המנוע הם של הרכב הניזוק. לדברי אברהים אבו שארב (להלן: העורר) הוא שילם תמורת הרכב 125,000 ש"ח במזומן. יצוין, כי ביום 02.11.98 נעשתה העברת בעלות על הרכב במשרד הרישוי והרכב נרשם על שם העורר.

5.ביום 06.05.01 נעצר הרכב, נהוג בידי העורר, ע"י המשטרה לבדיקה שגרתית באזור קיבוץ בית קמה. המשטרה חשדה שהרכב מזויף, ועל כן הוא נתפס והועבר לבדיקת מומחה לזיוף רכבים. ואומנם בדיקת מומחה העלתה כי הרכב אכן זויף בשיטה הבאה:

מספר הזיהוי אשר מוטבעים על מרכב הרכב ומנוע הרכב זויפו, שלדת הרכב נוסרה במקום בו מוטבע מספר השלדה משני צידיה ובאותו מקום חובר חלק אחר עליו מוטבע מספר שלדה שנלקח מרכב אחר, מספר המנוע המוטבע על מנוע הרכב הושחת ובמקומו הוטבע מספר אחר, כך שהמספרים החדשים אינם משקפים הלכה למעשה את זהותו של הרכב התפוס (מתוך חוות דעת מז"פ).

במילים אחרות, מן הרכב הניזוק נלקחו מספר השלדה, מספר המנוע ולוחיות הרישוי והורכבו על רכב אחר שחשוד כגנוב. מאחר שמספרי הזיהוי של הרכב החשוד כגנוב טושטשו, אין עוד אפשרות לברר את זהות הבעלים המקוריים מהם נגנב הרכב.

6.ביום 22.07.01 הגיש העורר בקשה לבית משפט שלום בבאר שבע להחזרת הרכב התפוס מידי המשטרה. יצוין, כי ביום 11.10.01 הוגש כתב אישום כנגד פאריד אבו שארב (להלן: הנאשם), אשר כאמור מכר את הרכב לבן דודו, הוא העורר שלפנינו. לפי כתב האישום מיוחסות לנאשם עבירות של זיוף סימני רכב ואחזקת רכוש חשוד כגנוב. לאחר גלגולים אחדים בהליכים, שאינם עוד מענייננו, דן בית משפט השלום בבקשת העורר לקבל את הרכב בחזרה מן המשטרה. המדינה התנגדה להחזרת הרכב משני טעמים עיקריים. ראשית, החזרת הרכב לעורר תהווה הכשרה בפועל של שימוש ברכב מזויף, שהוגדר על ידי המדינה כ"שרץ". שנית, הרכב משמש מוצג במשפטו של הנאשם ועל כן אין להחזירו.

7.בית משפט השלום דחה את שתי טענות המדינה. באשר לטענה הראשונה, קובע בית משפט השלום כי החזרת חפץ תפוס למי שרשאי להחזיק בו אין פירושה מתן הרשאה לשימוש באותו חפץ בצורה הנוגדת הוראת דין כלשהי. העורר מוחזק כמי שיציית לחוק ויעשה כל הדרוש להכשרת השימוש ברכב. את הטענה השניה של המדינה בדבר היות הרכב מוצג במשפט דחה בית המשפט בנימוק שהשארת הרכב בידי המשטרה היא פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין של העורר. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הנאשם נתן את הסכמתו להחזרת הרכב ועל כן ניתן להבטיח את הצגת הרכב כראיה גם באמצעים אחרים שפגיעתם בעורר פחותה. כן ציין בית משפט השלום כי נגד העורר לא הוגש כתב אישום, ולכן, בהעדר טוענים אחרים לזכות ברכב, חזקה שהרכב שייך לעורר. העורר החזיק ברכב עובר לתפיסתו בידי המשטרה, ולא נטען כי דבק רבב במעשיו. בסיכום דבריו של בית המשפט, יש התייחסות לשאלת האפשרות לחלט את הרכב, ועל כך אומר בית המשפט את הדברים הבאים:

בנסיבות אלה, קשה להאמין, מן הפן המשפטי כמו העובדתי, שהמדינה תוכל להביא לחילוט הרכב אף בסיום המשפט, וגם אם תרצה המדינה לבקש בקשה כזו, אף את זאת ניתן להבטיח על ידי מתן הוראות מתאימות שימנעו את הוצאת הרכב מרשותו של [העורר} עד תום המשפט הפלילי, וברור שאם יתבקש בהליך כלשהו חילוט של הרכב הרי [העורר} יהיה צד חיוני לאותה בקשה ועמדתו תשמע לגופה.

8.בשל נימוקים אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי על המשטרה להחזיר את הרכב לידי העורר. עם זאת, כרך בית המשפט השלום את החזרת הרכב בשורה של תנאים. ואלה הם:

א.נאסר על העורר להעביר את הרכב לצד שלישי או לבצע בו עסקה כלשהי ללא צו נוסף של בית המשפט המתיר לעשות כן או עד סיום ההליך הפלילי בתיק וקיום פס"ד חלוט שם.

ב.העורר לא יהיה רשאי להניע את הרכב או לאפשר תנועתו בדרכים אלא בכפוף לבדיקת רשות הרישוי, מתן הכשר לכך על ידי הרשות המוסמכת, לרבות התאמת המרכב לשלדה וכיוצ"ב הוראות שינתנו על ידי הרשות המוסמכת, והחלטה זו בשום צורה אין בה פטור ממילוי חובה חוקית כלשהי במישור זה.

ג.העורר יחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח לקיום תנאים אלה ולשם הבטחת התייצבותו והבאת הרכב אם וכאשר יידרש להציגו כמוצג על ידי בית המשפט.

ד.עד תום ההליך הפלילי נאסר על העורר לעשות שינוי מבנה כלשהו ברכב.

ה.ירשם עיקול על הרכב במשרד הרישוי.

9.על החלטה זו הגישה המדינה ערר בפני בית המשפט המחוזי. בית משפט המחוזי מציין בתחילת דבריו כי המסגרת הנורמטיבית לדיון מצויה בסעיפים 34,36,37 ו39- לפקודת סדר הדין הפלילי, אותם יש לפרש לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את זכות הקניין כזכות בה ניתן לפגוע רק על פי תנאי סעיף 8 לחוק היסוד. בית המשפט קובע כי:

מבחינה זאת, יש להתחשב בזכויות הקניין הנטענות והפוטנציאליות מצד אחד, ואת העניין הציבורי שיש באכיפת החוק, הן מבחינת קיום ההליך של האישום, והן מבחינת מה שיעשה בחפץ שלגביו נעשתה העבירה.

10.בהמשך דבריו נוגע בית המשפט באפשרות של חילוט. בהקשר זה מעיר בית המשפט כי אומנם סעיף 39 לפקודה מגביל את האפשרות לחלט חפץ באמצעותו נעשתה עבירה למקרה שבו האדם, שהורשע במעשה העבירה, הוא בעל החפץ. עם זאת להגבלה זו יש חריגים במקרה של עבירות סמים או מכונות מזל בהן ניתן לחלט או להשמיד חפץ הקשור לביצוע אותן עבירות גם אם הבעלים לא הורשע בביצוע אותן עבירות. בית המשפט קובע כי:

לאור זאת, נראה לי שנתונה לבית המשפט הסמכות בהתחשב במגבלות האמורות, לשקול אפשרות להורות על מסירת הרכב [לעורר}, לאדם אחר, או לנהוג בו אחרת, כולל האפשרות להותיר אותו בידי המשטרה עד להחלטה אחרת.

11.בהמשך נוגע בית המשפט המחוזי בשאלה של קיום זכות בעלות על הרכב אצל העורר. הוא מציין כי במקרה הנדון הראיות מצביעות על כך שהרכב עבר שינויים וזיופים בסימני הזיהוי שלו כך שהבעלות המקורית על המרכב והמנוע היא לכאורה של אדם אחר. על כן לא ניתן לקבוע בשלב זה כי זכויות הקניין של העורר גוברות על זכויותיו של הבעלים האחר, דהיינו בעלי הרכב הגנוב. באשר לרכישת בעלות באמצעות תקנת השוק, מציין בית משפט כי לא נטען על ידי העורר כי התנאים לקיומה של תקנת שוק נתמלאו. יתרה מזו, קיימת אפשרות שהנאשם, ולא העורר, ביצע שינויים ברכב, העשויים להפוך את הנאשם לבעל הרכב. בהנחה שהנאשם הוא בעל הרכב, הרי ניתן יהיה לחלט את הרכב מכוח הוראת סעיף 39 לפקודה.

12.לאחר בחינת ההיבטים הקניינים עובר בית המשפט המחוזי להיבטים של האינטרס הציבורי באכיפת החוק. בהקשר זה, מציין בית המשפט את החשש שמא, בנסיבות המקרה, ייעשו שינויים ברכב לפני גמר הדיון הפלילי. כן יש להתחשב בכך כי הרכב במצבו הנוכחי אינו כשיר ואינו מורשה לתנועה בכבישים. לבסוף, קובע בית המשפט כי האינטרס הציבורי מחייב נקיטת אמצעים מתאימים למניעת גניבות רכבים וזיופם. בין אמצעים אלה הוא כולל את מניעת האפשרות להפיק טובת הנאה משימוש ברכב גנוב ומזויף בטרם יוברר כי האדם שקיבל לידיו את הרכב זכאי לכך על פי דין. על רקע האמור לעיל, מגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לקבל את הערר על החלטתו של בית משפט השלום ולהותיר את הרכב בידי המשטרה עד להחלטה אחרת.

13.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. בפי העורר, המבקש שוב כי יוחזר לו הרכב לאלתר, שורה של טענות. את העיקריות ביניהן אפרט להלן. ראשית, טוען העורר כי הוא הבעלים הרשום של הרכב כיוון שרכש אותו בתום לב ובתמורה ועל כן יש חובה לפי סעיף 1 לפקודת התעבורה לראותו כבעלים החוקי של הרכב. שנית, המשטרה סיימה את חקירותיה ולא נמצא כל טוען אחר לקיום זכותו ברכב; ולכן אין ממצאי בית המשפט המחוזי בדבר תחרות בין זכויות קניין יכולים לעמוד. שלישית, לא הוגש נגדו כתב אישום, הוא רכש את הרכב בתמורה ותום לב, ולכן המדינה מנועה מלטעון נגד זכויותיו ברכב. רביעית, בהליכים לפי הפקודה מרכז הכובד אינו מצוי בבעלות ברכב אלא בחזקה בו - וזו מתקיימת אצלו, מכאן כי תקנת השוק אינה רלוונטית למקרה זה. חמישית, באשר לשימוש ברכב כמוצג, הרי העורר מתחייב להציגו כראיה כשיידרש לכך. כמו כן, בדרך כלל, אין המשטרה מציגה רכבים כראיות אלא מסתפקת בצילומים. שישית, באשר לאפשרות כי הנאשם ייחשב כבעלים, אפשרות זו אינה קיימת משום שהנאשם עצמו מודה שמכר את הרכב ואין לו טענות לגביו; שביעית, קיימת אפשרות כי בעל הרכב ימציא תעודה מהרשויות המוסמכות כי הרכב שמיש והוא רשאי לנוע בכבישים. יתרה מזו, בתי משפט מורים לעיתים על הטבעה חוזרת ברכב המכשירה אותו לנסיעה. שמינית, השיקול הציבורי אינו מכריע בנסיבות המקרה הנדון משום שבעורר לא דבק רבב. תשיעית, ההוראה היחידה המאפשרת חילוט לפי הפקודה מצויה בסעיף 39. התנאי לפי הוראה זו הוא כי בעלי החפץ הורשע בעבירה, תנאי שאינו מתקיים בנסיבות המקרה הנדון. מכאן, כי בסוף ההליך הפלילי נגד הנאשם, אין סמכות לבית המשפט להורות על חילוט הרכב.

14.המדינה, לעומתו, עומדת על כך כי אין להחזיר בשלב זה את הרכב לרשות העורר. היא טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת כדין, וזאת מן הנימוקים הבאים: מאחר שהרכב זויף, הושמדה זהותו המקורית ולכן העורר לא יכול היה לרכוש בו בעלות. כתוצאה מהזיוף, הבעלים המקוריים אינם ידועים ולכן אין אפשרות להחזיר להם את הרכב. החזרתו לידי העורר היא בבחינת "הכשרת השרץ", הנותן פרס לגנבי רכב ומזיפיו. בניגוד לטענת העורר, שיקולי המדיניות מחייבים, כי רכב שזויף לא יירשם במשרד הרישוי ולא יונפק לגביו רשיון רכב. באשר לחילוט הרכב, המדינה תבקש צו השמדה לרכב בסיום ההליך הפלילי לפי סעיף 36 לפקודה. לבסוף, טוענת המדינה כי הרכב משמש כראיה במשפט הפלילי ועל כן יש צורך בהמשך החזקתו על ידי המשטרה.

15.לטעמי, הערר בפניי, העוסק בהחזקת רכב מזויף שנתפס על ידי המשטרה, מעלה שתי שאלות שיש להפריד ביניהן. שאלה אחת היא, האם קיימת אפשרות כי בתום ההליך הפלילי נגד הנאשם יחולט הרכב המזויף במטרה להשמידו. השאלה השניה היא, האם בנסיבות המקרה הנדון מן הראוי כי הרכב ימשיך להיות תפוס בידי המשטרה, או שמא האיזון בין האינטרסים המנוגדים מחייב את החזרתו לידי העורר. אומנם, בין שתי השאלות קיים קשר: אם קיים סיכוי ממשי שהרכב יחולט בתום ההליך הפלילי, הרי יש בכך משום שיקול נכבד להשאירו בידי המשטרה. לעומת זאת, אם יתברר כי בנסיבות הנידונות אין סמכות לבית המשפט לחלט את הרכב, הרי יש לבחון את החזקתו בעת ההליכים הפליליים בהתעלם משיקול החילוט.

16.השאלה אם בנסיבות המקרה הנדון, שבהן אדם רכש רכב מזויף בתום לב, ניתן לחלט את הרכב בתום משפטו של אדם אחר המורשע בזיוף הרכב – שאלה זו אינה נקייה מספקות. אומנם בית משפט זה פסק כי גם במקרה בו לא התקיימו הדרישות של הוראת סעיף 39 לפקודה, מוסמך בית המשפט לחלט חפץ מכוח סמכותו הכללית על פי סעיף 36. ראה ע"פ 344/88 אולמן ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 27, בע' 30, מפי חברי השופט ש' לוין, הקובע בזו הלשון:

מטרת סעיף 36 לפקודה אינה עונשית, והוא מיועד, בראש ובראשונה, לדאוג לכך, שהחפצים שהוגשו כראיה במשפט יחזרו לידי בעליהם; אך אם לא ניתן לאתר את הבעלים או שאין להם בעלים, יכול בית המשפט לתת הוראת חילוט. כך, למשל, אם הורשע פלוני בגניבת חפץ שהוגש כראיה ובעל החפץ לא נמצא, אין כל סיבה להתיר לגנב להמשיך ולהחזיק בחפץ, ובמקרה כזה רשאי בית המשפט, לאחר שכל הניסיונות לאתר את הבעלים עלו בתוהו, לחלט את החפץ.

עיין ודוק גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בפרשת ע"פ (תל אביב) 1126/95 סגל נ' מדינת ישראל , (לא פורסם), שבו נחלקו דעות השופטים בדבר צדקת החילוט של החפץ (מגאפון).

17.עם זאת יצוין כי בפרשת אולמן הודגשה העובדה כי מטרת החילוט במסגרת סעיף 36 לפקודה אינה עונשית, ותנאי להחלתו לשם חילוט הוא כי לא ניתן לאתר את בעלי החפץ, או שאין לו כלל בעלים. מכאן, שבית משפט זה התנה את אפשרות החילוט במסגרת סעיף 36 לפקודה, בהיעדרו המעשי או המשפטי של טוען לזכות בחפץ. בנסיבות המקרה של רכב מזויף, שנמכר לרוכש בתום לב ובתמורה, המצב מורכב יותר. קודם כל, בפועל יש הטוען לזכות בחפץ התפוס. יתרה מזו, שאלת הזכויות הקנייניות בחפץ מסובכת היא, כפי שהזכיר גם בית המשפט המחוזי במקרה שלפנינו. כך, שאלה היא האם השינוי בזהות הרכב, בדרך של זיוף, והרכבת חלקים "תמימים" על הרכב הגנוב אינם מביאים לידי רכישת זכויות במיטלטל על ידי אנשים שאינם הבעלים המקוריים. עיין בסעיפים 3,4,6 לחוק המיטלטלין, תשל"א1971- . כאמור, שאלה זו סבוכה היא, ולא מצאתי בפסיקה דיון מפורט בעניינה.

18.שאלת החזקתו של רכב מזויף שנרכש על ידי קונה בתום לב ובתמורה התעוררה בשורה של פסקי דין בבתי משפט השלום ובבתי משפט המחוזיים. השיקול של אפשרות החילוט בסוף ההליכים הפליליים נגד מזייפי הרכב הוזכר בהחלטות אחדות, מלבד ההחלטה מושא ערעור זה; ראה: ב"ש (ערר) (באר שבע) 021194/01 חב' חופרי ערוער (1986) בע"מ נ' משטרת ישראל-יחידת "אתגר" רמלה (לא פורסם), סעיף 4 להחלטה; ב"ש (באר שבע) 021025/01 מדינת ישראל נ' כמאל הניה

(לא פורסם) בסעיף 2 להחלטה. אך, כאמור, בתי המשפט לא עסקו בשאלות המשפטיות שסוגיית החילוט מעוררת במקרה של רכב מזויף. גם לטעמי, אין להידרש בשלב זה לסוגיית החילוט. אצא, אפוא, מן ההנחה כי יש להתעלם משיקול החילוט כל עוד המדובר הוא בהחזקת הרכב המזויף בתקופה שההליכים הפליליים נגד הנאשם עדיין מתנהלים.

19.עובדה מעניינת היא כי בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי נחלקו דעות השופטים בשאלה האם להחזיר את הרכב המזויף לידי קונה בתום לב, כפי שקרה גם במקרה הנדון. מן החומר שהוגש לפני נראה, לכאורה, כי דווקא בית משפט השלום בבאר שבע נוטה להחזיר את הרכב המזויף לקונה בתום לב, תוך התניית תנאים מגבילים, בעוד אשר בית המשפט המחוזי בבאר שבע מעדיף את השיקול של האינטרס הציבורי המחייב, לדעתו, לשמור את הרכב בידי המשטרה. באשר לאפשרות העקרונית "להכשיר" רכב מזויף על ידי הטבעת מספרים חדשים באמצעות משרד הרישוי, מן הראוי להזכיר את החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע בעניין ב"ש 008045/01 אבו כף מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) מפי השופט דב מגד. בהחלטה זו מונה בית משפט השלום שורה של החלטות בהן הסכימה המשטרה להחזיר כלי רכב מזויפים, כשהיא מתנה הסכמתה זו בתנאים שונים, כגון הטבעה מחדש על ידי משרד הרישוי. על רקע החלטות אלה, מעיר בית המשפט כי, לצערו:

ל[מדינה] אין מדיניות אחידה בקשר להשבת כלי רכב מזויפים לבעליהם. איש הישר בעיניו יעשה, באשר אין יד מכוונת ומדריכה שתחייב את נציגי היחידות השונות, החוסות תחת כנפי ה[מדינה].

מסקנתו של בית משפט השלום במקרה הנזכר היא כי יש להשיב את הרכב המזויף לידי הקונה, בתנאי שלא יעשה בו שימוש אלא אם כן יתקבלו כל ההיתרים המתחייבים בנסיבות העניין. יצוין כי במקרה זה הסתיימו כבר ההליכים הפליליים נגד הנאשם בזיוף.

20.מכל האמור נובע כי עלי להכריע בין השיקולים המנוגדים של טענת זכות פרטית - מחד, לעומת האינטרס הציבורי של אכיפת החוק - מאידך. כפי שציינתי לעיל, מהות הזכות הפרטית של הקונה אינה מבוררת די צורכה בשלב זה; עם זאת, עומדת לקונה עובדת החזקתו בתום לב בנכס עד לתפיסתו בידי המשטרה. מן הצד האחר, האינטרס הציבורי הוא כפול: הצורך ברכב המזויף כראיה במשפט הפלילי נגד הנאשם והמדיניות להילחם בנגע הגניבות והזיופים של הרכבים על ידי מניעת השימוש בהם. יתכן כי מדיניות זו אינה אחידה, כפי שציין בית משפט השלום בפרשת אבו כף . לכן, לטעמי, מן הראוי כי המחוקק ייתן את דעתו על הסדר חקיקתי של סוגיית התפיסה והחילוט של רכב מזויף בדומה להסדרים המפורטים שהונהגו לגבי רכבים המשמשים לעבירות סם במסגרת פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש}, תשל"ג1973-, וכן רכבים המשמשים לעבירות כרייה בלתי חוקית במסגרת פקודת המכרות, כתיקונה משנת תש"ס.

21.בהעדר הסדר חקיקתי, יש למצוא את האיזון הנאות בין האינטרסים המנוגדים במסגרת ההוראה הכללית של סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי. לאחר ששקלתי את גישתו של בית משפט השלום לעומת גישתו של בית המשפט המחוזי, ואת טיעוניהם של בעלי הדין לפניי, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי. מסקנתי זו מתבססת על שני שיקולים הנראים לי מכריעים: האחד, הצורך לשמור על הרכב כראיה בהליכים הפליליים המתנהלים נגד הנאשם; השיקול האחר הוא כי הרכב במצבו הנוכחי אינו ראוי לשימוש תחבורתי כל עוד לא אושר השימוש ברכב על ידי רשות הרישוי. ספק רב אם אישור מעין זה יינתן על ידי רשות הרישוי נוכח מדיניותה כפי שבאה לידי ביטוי בחוות הדעת שצורפה לסיכומיה של המדינה. משכך הם פני הדברים, אינני חושב שהמשך החזקתו של הרכב המזויף בידי המשטרה פוגע בעקרון המידתיות. כמובן, שמורה לעורר הזכות לפנות פעם נוספת לבית המשפט, לאחר סיום ההליכים הפליליים נגד הנאשם, בהם אפשר ותידון גם שאלת החילוט. כמו כן, עומדת לעורר האפשרות לתבוע את הנאשם בשל הפרה יסודית של חוזה המכר.

אי לכך, הערר נדחה.