בג"ץ 3245/02 חרבי תלמן נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר. בכתב האישום אשר הוגש לבית המשפט השלום בירושלים, יוחסה למבקש עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה. על פי גרסת המדינה, בתאריך 6.8.00, בשעה 05:41, נהג המבקש את רכבו בדרך עירונית במהירות של 90 קמ"ש, אף שהמהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש. הדיון בכתב האישום היה אמור להתקיים בתאריך 27.9.00, אך יומיים קודם שיגר בא-כוחו מכתב לבית המשפט, בו הודיע כי נטל על עצמו את הייצוג, וביקש דחייה על מנת ללמוד את חומר הראיות. נראה כי באותה בקשה לא ניתנה החלטה, אך המבקש ובא-כוחו לא המתינו להחלטת בית המשפט, ועשו דין לעצמם כשנעדרו מבית המשפט. במצב זה נדון המבקש בהעדרו, ובית המשפט גזר לו קנס, פסילה בפועל ופסילה על-תנאי. בעקבות כך הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, ובתאריך 28.1.01 נעתר בית המשפט לכך.

גם במועד החדש אשר נקבע לשמיעתן של ראיות הצדדים (19.3.01), לא התייצב המבקש בבית המשפט ולא נתן טעם לכך, וגם בא-כוחו לא ידע להסביר מדוע נעדר שולחו. בתום שמיעתן של ראיות התביעה, טען בא-כוח המבקש כי אין לחייב את שולחו להשיב על האישום שיוחס לו, הואיל והתביעה לא הוכיחה כי המדובר ב"דרך עירונית" כמשמעותה בחוק. כמו כן נטען כי התביעה לא הציגה את יומן ההפעלה של מכשיר המדידה ולפיכך לא הוכחה תקינותו. את כל אלה דחה בית המשפט לתעבורה, ובלשונו:

"א. לגבי טענה של דרך עירונית, השוטר העיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי מדובר היה בתחום שיפוט ירושלים, אין הגיון לדרוש משוטר שיסתובב סביב כל הכניסות לירושלים ויבדוק את התמרור במקום, כאשר מדובר ברחוב שנמצא בלב ליבה של העיר...

ב.לעניין יומן ההפעלה, בשעתו דוחות המשטרה לא כללו התייחסות לבדיקות שנערכות במכשיר המדידה. לפיכך היה טעם והגיון לדרוש את יומן ההפעלה. כיום, כל הבדיקות נרשמות ע"ג הדוח ובאופן מקביל נרשם ביומן ההפעלה בצורה לאקונית תאריך, שעה, מקום הפעלה וכי נערכו הבדיקות בתחילת ובסוף משמרת. מהאמור עולה, כי יומן ההפעלה אין לו ערך מוסף על האמור בדוח ומשבדוח פורטו כל הבדיקות, ישנה ראיה לכאורה, כי הבדיקות נעשו לפי דרישות הנוהל".

משנדחתה טענתו כי אין להשיב לאשמה, ביקש בא-כוח המבקש לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר. בית המשפט לא נעתר לכך ונימק זאת בכך שהמבקש נעדר מבלי ליטול רשות, וגם בפיו של בא-כוחו לא היה הסבר לכך. בהמשך, הרשיע בית המשפט את המבקש, וגזר לו עונש זהה לזה שהושת עליו בעבר.

בית המשפט המחוזי, אליו פנה המבקש על מנת להשמיע את השגותיו על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, דחה את הערעור. כך היה גם גורלה של בקשה אשר הגיש המבקש לקבלת רשות לערער שהוגשה לבית משפט זה, בה קבע כב' המשנה לנשיא, ש' לוין, כי טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי.

2.המערער, אשר לא השלים עם תוצאה זו, הגיש בקשה לעריכתו של משפט חוזר, אשר במרכזה הטענה כי נמנעה ממנו זכות יסוד - להעיד במשפטו. לטענתו, משסרב בית המשפט לתעבורה להיעתר לבקשת בא-כוחו לדחיית מועד הדיון, נפגעה זכותו למפשט הוגן ונגרם לו עיוות דין.

3.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות הדעת מטעמו, אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר) תשי"ז1957-, מתנגד לבקשה. על פי השקפתו, לא מתקיימת במקרה זה אף אחת מן העילות הקבועות בדין לעריכתו של משפט חוזר, ובכללן זו העוסקת בחשש ממשי לעיוות דין. היועץ המשפטי הפנה לכך שהמועד אשר קבע בית המשפט לתעבורה לקיום המשפט, נקבע בנוכחות המבקש, אך הוא בחר שלא להתייצב, ועל כן נאלץ היה בא-כוחו לנהל את ההגנה בהעדרו. לרשות המבקש עמדה דרך נוספת כדי להחזיר את גלגל הדיון לאחור, והכוונה לזו הקבועה בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, אך מטעמיו בחר שלא לעשות בה שימוש. היועץ המשפטי הפנה גם לכך שהטענה בדבר עיוות דין אשר נגרם כתוצאה מכך שלא התאפשר לו להעיד במשפטו, לא נטענה כלל על ידי המבקש ובא-כוחו בנימוקי הערעור אשר הוגש לבית המשפט המחוזי. לבסוף, טען היועץ המשפטי, כי גם לו הייתה נשמעת עדותו של המבקש, לא היה בה כדי להקים הגנה של ממש נגד ראיות התביעה המוצקות הקיימות בתיק זה.

4.השקפתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי, ועל כן דינה של הבקשה להדחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד1984- (להלן - "החוק"), הקובע:

"1. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

כבר נפסק, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פ"ד נג (1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינית ישראל , (טרם פורסם)).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הינו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותן של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך, משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

5.בענייננו, דעתי היא כאמור, כי דינה של הבקשה להידחות. הטענה בדבר קיפוח זכותו של המבקש להעיד במשפטו, אינה מקובלת עלי. לראשונה חטא המבקש באי-התייצבות למשפטו בתאריך 27.9.00, חרף זאת הלך בית המשפט לקראתו כאשר הורה, בתאריך 28.1.2001, על ביטולו של פסק הדין וקבע מועד חדש לשמיעת המשפט. אך גם הפעם לא שינה המבקש ממנהגו, ושוב נעדר מבית המשפט, וגם בא-כוחו לא ידע להסביר את המחדל. מי שכך נוהג, אינו יכול לטעון כי נמנעה ממנו זכות יסוד, הואיל ודינו כמי שבחר, מדעת ומרצון, לוותר על זכות זו, וזה אינו דבר חריג, אדרבא, הוא נמנה על אחת מאפשרויות התגובה של נאשם הקבועות בסעיף 161(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

כך או כך, אם סבר המבקש כי פסק הדין השני אינו עושה עמו צדק, רשאי היה לפנות לבית המשפט בדרך אשר הותוותה בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שהרי סעיף זה לא בא לעולם אלא כדי למנוע עיוות דין. משהמבקש לא נהג כך, מותר להניח כי לא סבר אותה עת כי נגרם לו עיוות דין, ורושם זה מתחזק לנוכח העובדה כי בנימוקיו של הערעור אשר הגיש לבית המשפט המחוזי, לא הזכיר המבקש עניין זה כעילה לביטול פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה.

לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.