בג"ץ 3350/07 נמיר ראסם-חוסין נ. משטרת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

ביום 15.5.06 קיבל העותר הזמנה להדרכה בנהיגה נכונה מטעם משרד התחבורה, ובגדרה נודע לו לראשונה, כך לטענתו, כי נזקף לחובתו ביצוע עבירה של נהיגה באור אדום אשר בוצעה ביום 12.5.06. עבירה זו מוגדרת – מכוחן של פקודת התעבורה (נוסח חדש) וצו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב – 2002 – כעבירת קנס.

2.

העותר – אשר סבר כי לא ביצע את העבירה שיוחסה לו וטען כי לא קיבל בגינה הודעת קנס כלשהי – פנה ביום 22.5.06 למחלקת פניות הנהגים שבמטה הארצי של משטרת ישראל לבירור העניין. בפנייתו ביקש לבטל תוספות וקנסות שהתווספו על הדו"ח המקורי בגין אי תשלום, ועתר לקבלת הארכת מועד להגשת בקשה להישפט . פנייתו זו של העותר נדחתה בתשובת חולית פניות נהגים במטה הארצי מיום 6.6.06. בתשובה נכתב, כי לעותר נשלחה הודעת קנס בדואר רשום, ומשהקנס לא שולם הוא חויב בכפל קנס כחוק. באותו מכתב הופנה העותר לרשות הדואר על מנת לברר מה עלה בגורלה של הודעת הקנס שנשלחה אליו.

3.

בירורים שונים שערך העותר העלו, כי הודעה בדבר הקנס נשלחה לכתובתו, ומשזו לא נדרשה עשו המשיבים שימוש בחזקה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 (להלן:"חזקת המסירה") לפיה יש לראות את העותר כמי שקיבל את הודעת הקנס, הכל בתנאים האמורים בתקנה.

4.

לטענת העותר, בירור שערך העלה, כי העבירה שיוחסה לו בוצעה על ידי אחיו, אשר נהג ברכבו בזמן ביצוע העבירה. לטענת העותר, לא ייתכן שהוא זה שביצע את העבירה נושא הודעת הקנס, הואיל והעבירה בוצעה ליד כרמיאל, והוא עצמו הופיע בזמנים הרלוונטיים לעבירה בערכאות משפטיות בירושלים ובבית-המשפט הצבאי יהודה. נוכח כל אלה, הגיש העותר למטה הארצי של המשטרה בקשה להסבת הודעת הקנס על שם אחיו, ואולם בקשתו נדחתה בנימוק שבקשה להסבת דו"ח על שם אחר כמוה כבקשה לביטול דו"ח, ומשזו לא הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בחוק – נבצר מן התובע לדון בה ועל כן דינה להידחות.

5.

מכאן העתירה שבפנינו, בגדרה טוען העותר כי יש לקבוע שחזקת המסירה של הודעת הקנס לא התקיימה בעניינו וכי הוא מעולם לא קיבל הודעת קנס כדין, ולפיכך, דין הודעת הקנס שנשלחה לו, לרבות החיוב הכספי ונקודות החובה שנזקפו לו בגינה – להתבטל. עוד טוען העותר, כי דרך התנהלותם של המשיבים בעניינו פוגעת בזכותו החוקתית להתגונן בהליך פלילי ובזכותו לקבל את יומו בבית-המשפט. כן טוען העותר כי הפעלת חזקת המסירה בעניינו – אינה מידתית ולוקה בחוסר תום-לב.

6.

דין העתירה להידחות על הסף. סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק) קובע, כי על דרך הכלל, מי שהומצאה לו הודעת תשלום קנס ישלם את הקנס הנקוב בהודעה בתוך פרק זמן של תשעים ימים מיום ההמצאה. ואולם, בסעיף 229 לחוק נקבעו מנגנונים נוספים המאפשרים למי שהומצאה לו הודעת קנס כאמור להשיג כנגד הקנס בו חויב. סעיף 229(א)(1) לחוק מאפשר למי שהומצאה לו הודעת קנס להגיש לתובע – בתוך שלושים ימים מיום המצאת הודעת הקנס – בקשה לביטולה (ראו: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(5) 715, 717). סעיף 229(ה) לחוק מוסיף וקובע, כי תובע רשאי לדון בבקשה לביטול הודעת קנס אף אם הוגשה באיחור "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". סעיף 229(א)(2) לחוק מאפשר למי שבקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס נדחתה על ידי תובע – להגיש, בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההודעה בדבר דחיית הבקשה לביטול – הודעה על רצונו להישפט על העבירה נושא ההודעה. זאת, במקביל לאפשרות העומדת לו ממילא להודיע – בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה – שיש ברצונו להישפט על העבירה נשוא ההודעה. סעיף 230 ממשיך וקובע, כי מי שהודיע שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט, וכי "בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור".

7.

במקרה שלפנינו נמנע העותר מלפעול בדרך שהותוותה בחוק – דהיינו, הוא לא הגיש הודעה על רצונו להישפט, שהיתה מאפשרת לבית המשפט המוסמך לשקול אם יש לקיים את המשפט על אף האיחור במתן ההודעה. משלא מיצה את ההליכים העומדים לרשותו עובר לפנייתו לבית-משפט זה, ונוכח הסעד החלופי שעומד לו, דין עתירתו לדחייה.

8.

גם בטענותיו של העותר בדבר פגיעה בזכויותיו החוקתיות לא מצאתי ממש. נדמה כי באצטלה זו מבקש העותר להביא בפני בית-משפט זה עבירות תעבורה שיוחסו לו חלף הבאתן בפני הערכאה המתאימה לכך (והשוו: בג"צ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 869, 873).

על יסוד האמור, העתירה נדחית על הסף.