בג"ץ 8558/07 שמעון חדד נ. משטרת ישראל-לשכת התנועה מרחב לכיש

השופט ע' פוגלמן:

לפנינו עתירה המכוונת להחלטת המשיבים לפסול את רשיון הנהיגה של העותר.

1.

בעקבות מספר עבירות תנועה שנזקפו לחובת העותר, נמסרה לו ביום 15.2.07 הודעה מטעם המשיב 2 (משרד התחבורה), לפיה מכיוון שצבר 38 נקודות, רישיון הנהיגה שלו ייפסל לתקופה של שלושה חודשים ויחודש לאחר מבחן עיוני בנהיגה. נגד החלטה זו הגיש העותר ביום 25.4.07 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עת"מ 431/07). ביום 30.4.07 ביקש בית המשפט את תגובת העותר בהתייחס לסמכותו העניינית ובהתייחס למיצוי ההליכים עובר להגשת העתירה. כפי הנטען בעתירה, נערכו באותה עת מגעים בין העותר לבין בא-כוח המדינה בעתירה והוסכם כי ייערך שימוע דחוף לעותר, ויינתן לו רשיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים – עד ליום 15.10.07. כנטען, הסכמת המדינה האמורה ניתנה בשל טענת העותר כי אחד מדוחות התנועה שנזקף לחובתו, לאחר שרכבו צולם ביום 10.10.03 נוסע מעל המהירות המותרת, נרשם בגין עבירה שלא בוצעה על ידו, אלא על ידי אימו. העותר פנה ביום 4.7.07 למשיבה 1 (משטרת ישראל) וביקש את הסבת הדוח האמור לשמה של אימו, אך בקשתו סורבה. בתשובת המשטרה מיום 12.8.07 נכתב כי פניית העותר נערכה באיחור, לאחר שחלפו מעל 30 ימים ממועד קבלת הודעת תשלום הקנס. הוסף כי ניתן לאפשר ביטול דוח עד 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום "לפנים משורת הדין", אך מדיניות זו אינה חלה רטרואקטיבית, וודאי אין להחילה מקום בו קיים חשש שקבלת הבקשה להסבת הדוח תביא להתיישנות הדוח נגד הנהג אליו מוסבת העבירה. ביום 4.9.07 פנה העותר לבא-כוח המדינה והעלה שוב טענותיו בהתייחס לדוח, אך כאמור בעתירה, לא נענה. מכאן עתירה זו. העותר טוען כי מדיניות משטרת ישראל בבקשות להסבת הדוחות אינה עניינית, וכי לא היה מקום לדחות את בקשתו. עוד נטען נגד שיטת הניקוד המנוהלת על ידי משרד התחבורה.

דין העתירה להידחות על הסף.

2.

סעיף 69א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 קובע כי שר התחבורה, באישור שר המשפטים, רשאי לקבוע בתקנות שיטה לרישום נקודות על עבירות תעבורה בהן הורשע בעל רשיון נהיגה, וכי יכול הוא לקבוע אמצעי תיקון שיוטלו על בעל רשיון שנרשמו נקודות לחובתו לפי שיטת הניקוד. תקנה 549 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה) קובעת את אמצעי התיקון שיוטלו על נהג בהתאם למספר הנקודות שנזקפו לחובתו. העותר אינו מעלה כל טענה בהתייחס לעצם הטלת אמצעי התיקון (בענייננו – פסילת הרשיון לשלושה חודשים וחידושו לאחר שיעמוד בשלב העיוני של בחינת נהיגה – ראו תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה), אלא מכוון הוא את טענותיו לאחת מעבירות התנועה בהן הורשע ואשר הובילו להטלת אמצעי התיקון. טענת העותר מכוונת להרשעתו בעקבות הודעת תשלום קנס שנשלחה אליו לאחר שרכבו צולם ביום 10.10.03 נוסע בדרך בינעירונית מעל המהירות המותרת.

סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן: החוק) קובע, כי מי שהומצאה לו הודעת תשלום קנס ישלם את הקנס הנקוב בהודעה בתוך פרק זמן של תשעים ימים מיום ההמצאה. ואולם, בסעיף 229 לחוק נקבעו מנגנונים נוספים המאפשרים למי שהומצאה לו הודעת קנס כאמור להשיג כנגד הקנס בו חויב, בין היתר, משום שלא הוא שביצע את העבירה. סעיף 229(א)(1) לחוק מאפשר למי שהומצאה לו הודעת קנס להגיש לתובע – בתוך שלושים ימים מיום המצאת הודעת הקנס – בקשה לביטולה. סעיף 229(ה) לחוק מוסיף וקובע, כי תובע רשאי לדון בבקשה לביטול הודעת קנס אף אם הוגשה באיחור "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". סעיף 229(א)(2) לחוק מאפשר למי שבקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס נדחתה על ידי תובע – להגיש, בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההודעה בדבר דחיית הבקשה לביטול – הודעה על רצונו להישפט על העבירה נושא ההודעה. זאת, במקביל לאפשרות העומדת לו ממילא להודיע – בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה – שברצונו להישפט על העבירה נשוא ההודעה. סעיף 230 ממשיך וקובע, כי מי שהודיע שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט, וכי "בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור".

במקרה שלפנינו נמנע העותר מלפעול בדרך שהותוותה בחוק – דהיינו, הוא לא הגיש הודעה על רצונו להישפט, שהייתה מאפשרת לבית המשפט המוסמך לשקול אם יש לקיים את המשפט על אף האיחור במתן ההודעה. משלא מיצה העותר את ההליכים העומדים לרשותו עובר לפנייתו לבית-משפט זה, ונוכח הסעד החלופי שעומד לו, דין עתירתו – בכל הנוגע לעבירת המהירות – להידחות (השוו: בג"צ 3350/07 קאסם-חוסין נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 22.4.07)).

3.

ככל הנוגע לטענות העותר המכוונות להפעלת הסמכות בגדר "שיטת הניקוד" לפי תקנות התעבורה – העותר לא צירף כל פנייה מוקדמת שערך לרשות המוסמכת בעניין זה, ודי בטעם זה להביא לדחיית עתירתו מחמת אי מיצוי הליכים. מכל מקום, ככל הנוגע לסעד המכוון להחלטת רשות הרישוי לפי פקודת התעבורה, עומד לעותר סעד חלופי לפי פרט 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000, בכפוף לאמור בו.

סוף דבר – דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מורים.