בג"ץ 3369/19 אלינה חאג' נ. השר לביטחון פנים

השופט ד' מינץ:

עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיבים לחדול מלאכוף את עבירת נהיגה בשכרות, כאשר מדובר ב"שיכור", כהגדרתו בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפי פסקה (3א)(ב) לאותה הגדרה. פסקה זו נוספה במסגרת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 97), התשע"א-2010 (להלן: התיקון ).

על פי הוראת התיקון, נהג אשר טרם מלאו לו 24 שנים, ייחשב כ"שיכור" אם נמצא בגופו אלכוהול בריכוז העולה על 50 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף (או לפי דגימת דם, בריכוז העולה על 10 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם). זאת לעומת נהג אחר שאינו נמנה על אחת מהקבוצות המנויות בפסקה (3א) האמורה, שעל פי קביעת שר התחבורה ייחשב כ"שיכור" אם נמצא בגופו אלכוהול בריכוז העולה על 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף (או לפי דגימת דם, בריכוז העולה על 50 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם).

1.

לטענת העותרים, הוראת התיקון עומדת בסתירה להוראות חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו ופוגעת בשוויון בשל כך שהיא מפלה מחמת גיל. עוד נטען כי התיקון נחקק בהליך בלתי ראוי. העותרים טענו כי רמת האלכוהול שנקבעה כ"מותרת" לאדם שגילו מתחת לגיל 24 שנים כלל לא ניתנת למדידה, ופירושה איסור מוחלט של צריכת אלכוהול בגוף מכל מקור שהוא ובכלל זה תרופות או מזון. עוד נטען גם כי אין בידי המשטרה מכשיר אשר יכול למדוד אלכוהול בריכוזים נמוכים כפי שמורה התיקון.

2.

משיבים 3-1 טענו בתגובתם המקדמית כי דין העתירה להידחות על הסף, שעה שהטענות בעתירה לא מרימות ולו את הנטל הראשוני להוכחת פגיעה בזכות חוקתית, והעתירה בכללותה חסרה תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה. עוד נטען לגופו של עניין כי ההבחנה בין קבוצות מסוימות וביניהן נהגים צעירים לבין אוכלוסיית הנהגים הכללית בכל הנוגע לנהיגה תחת השפעת אלכוהול היא הבחנה עניינית וראויה אשר אינה מהווה הפליה אסורה.

3.

גם משיבה 7 (הכנסת) בתגובתה המקדמית עמדה על כך שדין העתירה להידחות על הסף בהיעדר כל עילה להתערבות בית משפט. ראשית, טענות העותרים בדבר תקינות הליך החקיקה נטענו בעלמא וללא כל ביסוס, זאת כאשר להצעת החוק הוקדשו דיונים מהותיים שנפרשו על פני שעות לא מעטות ובהם נשמעו עמדות הגורמים המקצועיים והוצג מידע מחקרי מוצק המעיד על כך שקבוצת נהגים אלו היא בעלת פוטנציאל סיכון גבוה יותר לתאונות דרכים. שנית, על אף שהעתירה מתיימרת לעורר סוגיה חוקתית, היא נעדרת כל ניתוח חוקתי של ממש, כאשר העותרים מעלים טענות כלליות ללא כל עיגון ואסמכתא ודינה להידחות על הסף גם מחמת היעדר תשתית עובדתית ומשפטית.

4.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה להתערבות בית משפט זה. העתירה נעדרת פרטים נדרשים והכרחיים לצורך קבלת סעד קיצוני שמשמעותו ביטול הוראת חוק. העתירה אינה מניחה תשתית עובדתית רלוונטית והיא נעדרת תשתית משפטית משמעותית הרלוונטית לעניין. הטענות בדבר הליך החקיקה הפגום הנטען, נטענו בעלמא ללא כל עיגון. כך גם הטענות לגבי אי-חוקתיות התיקון, אשר חסרות, בין היתר, התייחסות מנומקת לשלבי פסקת ההגבלה ותנאי המידתיות השונים. בנסיבות אלה, אין מקום להידרש לסעד המבוקש (ראו גם, למשל: בג"ץ 7251/16 שמיר נ' כנסת ישראל (5.6.2017); בג"ץ 7307/16 טורנר נ' כנסת ישראל (25.9.2016)).

על כן, העתירה נדחית על הסף. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.