בג"ץ 3384/07 מוחמד בראך נ. שר הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך בכותרת.

1.בעתירה, שהוגשה ביום 16.4.2007, התבקש המשיב לאשר כי העותרים 2 – 8 (להלן – העותרים) הינם אזרחי ישראל ובהתאם לכך להנפיק לכל אחד מהם דרכון ישראלי. נטען בעתירה כי העותרים הם ילדיו של העותר 1, אזרח ישראלי מלידה, המתגורר כיום בישוב רהט שבנגב. על פי הנטען בעתירה, ביום 19.3.2006 פנה העותר 1 למשיב כדי שיאשר כי העותרים הינם אזרחי ישראל. הושב לו (ביום 29.3.2006) כי על מנת להגיש בקשה לתעודת זהות לגבי כל אחד מילדיו עליו לשלם אגרה ולמלא טפסי בקשה. לטענת העותר 1, הוא מילא את הטפסים הנדרשים ושילם את האגרה, אך עד להגשת העתירה לא קיבל כל מענה.

2.בתגובת המשיב מיום 1.7.2007 נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת, הן בשל כך שלא הוגשה בקשה למתאימה למשיב והן בשל כך שהעתירה לגופה אינה בשלה בעת הזו להכרעה שיפוטית, בהיעדר הוכחה לכך שהעותר 1 הוא אביהם הביולוגי של העותרים. המשיב טען כי בניגוד לנטען בעתירה, לא נמצא כל תיעוד לכך שהוגשו בקשות לקבלת תעודה המעידה על אזרחות ישראלית בעניינם של העותרים וכי האגרה הנדרשת בצידן שולמה. מעבר לכך טען המשיב כי במרשם האוכלוסין הפלסטיני, בו רשומים העותרים, לא מופיע עותר 1 – על פרטיו המלאים – כאביהם של העותרים. על רקע זה נטען כי על העותרים להוכיח את זיקתם לעותר 1, ולשם כך עליהם לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת פסק דין הצהרתי בדבר אבהותו של העותר 1. העותרים בתגובה מסרו (ביום 2.7.2007) כי הינם מתנגדים לעמדת המשיב לפיה יש צורך בהוכחת אבהותו של העותר 1.

3.בדיון מקדמי לפני כב' השופט ע' פוגלמן הודיעו הצדדים על הסכמה לפיה, כנדרש על ידי המשיב, יפנו העותרים לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לקבל פסק דין הצהרתי בדבר אבהותו של עותר 1. לבקשת הצדדים נמחקה העתירה (פסק דין מיום 23.9.2007), אך העותרים עומדים על הוצאותיהם. לטענתם, עד להגשת העתירה המשיב כלל לא בחן באופן ענייני את בקשת העותרים. לו סבר המשיב כי דרוש לו פסק דין הצהרתי של בית המשפט לענייני משפחה, ראוי היה ליידע את העותרים בדבר הדרישה.

4.המשיב מתנגד לפסיקת הוצאות לטובת העותרים ואף מבקש לחייב את העותרים בהוצאות בגין הגשת הבקשה. המשיב מדגיש כי בתיקו של העותר 1 בלשכת מינהל האוכלוסין נמצא תיעוד לכך שהוא מילא בקשות לבירור מעמדם של העותרים באזור, שהן בקשות שונות מבקשות לקבלת תעודה המעידה על אזרחות ישראלית. לטענת המשיב, העותרים לא ביססו עילה לזכאות לפסיקת הוצאות. מלכתחילה לקתה העתירה באי מיצוי הליכים. בנוסף, סירובם הראשוני של העותרים לפעול בהתאם למתווה שהציע המשיב הוביל לקיומו של דיון מיותר בפני בית המשפט. רק לאחר הדיון אימצו העותרים את הצעת המשיב כפי שהוצגה מלכתחילה, ועל כן סבור המשיב כי יש לחייב את העותרים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לכללים שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. מן החומר שבתיק לא שוכנעתי כי העתירה הוגשה לאחר מיצוי הליכים מצד העותרים. העותרים לא צירפו תיעוד בדבר הגשת בקשות לקבלת תעודה המעידה על אזרחות ישראלית בעניינם של העותרים ובדבר תשלום אגרה בגין כל אחד מן העותרים. במצב דברים זה לא אוכל גם לקבוע כי נמצא צידוק בהגשת העתירה במועד בו הוגשה. לכך יש להוסיף כי הסעד שהתבקש בעתירה – אישור אזרחות ישראלית לעותרים – לא ניתן לעותרים לעת הזו. לאור כל זאת, לא מצאתי עילה לחייב את המשיב בהוצאות העותרים.

הבקשה נדחית אפוא. משעמד המשיב על הוצאותיו בגין בקשה זו, ומשנדחתה הבקשה מן הטעמים שלעיל, ישאו העותרים בהוצאות המשיב בסך 400 ₪ בגין בקשה זו. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.