בג"ץ 3405/12 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן :

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה ליתן טעם מדוע לא יוגש כתב אישום נגד המשיב 2 (להלן: המשיב ), אשר נחשד באינוסה.

רקע

1.

העותרת היא אזרחית מולדובה. באפריל 2007 נכנסה העותרת לישראל שלא כדין. ביום 18.9.2007 נעצרה בידי שוטרי משטרת ההגירה בגין שהייה בלתי חוקית, והועברה למעצר במתקן מיכ"ל למשמורת עובדים זרים (להלן: המתקן ). ביום 18.11.2007 פנתה העותרת למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש ) באמצעות באת כוחה דאז, והתלוננה כי ביום 3.11.2007 (להלן: יום האירוע ) נאנסה על-ידי המשיב בשטח המתקן. במועד האירוע הנטען מילא המשיב תפקיד של קצין משטרה תורן במתקן מטעם משטרת ההגירה. בעקבות פניה זו נפתחה חקירת מח"ש נגד המשיב.

החקירה

2.

במסגרת החקירה נחקרו העותרת והמשיב מספר פעמים, וכן נערכו ביניהם שני עימותים. בחקירתה הראשונה מיום 21.11.2007 מסרה העותרת שביום האירוע פנה אליה המשיב והזמין אותה למשרד אשר משמש את סגל המתקן (להלן: המשרד ). זאת, באמתלה שברצונו לשוחח עמה על פרטי תיק ההגירה שמתנהל בעניינה, ולמסור לה דיסקים שמכילים מוזיקה. השניים שוחחו במשרד על מוזיקה, על ענייניה האישיים של העותרת, ועל חששה מפני הרחקה למולדובה. בזמן ששוחחו במשרד נכנסו ויצאו ממנו שני שוטרים נוספים. לגרסת העותרת, לאחר שיצא השוטר השני, קם המשיב, כיבה את האור, נעל את הדלת, נעמד מאחוריה ואנס אותה בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. עוד ציינה העותרת שבשנים האחרונות לא קיימה יחסי מין כלשהם. בנוסף, השיבה בשלילה לשאלה אם קיים עמה המשיב יחסי מין "מסוג אחר", או האם ניסה לעשות כן.

3.

בחקירתו הראשונה של המשיב מיום 25.11.2007 מסר שביום האירוע אכן שוחח עם העותרת במשרד. זאת, במטרה לשלול קיומן של מחשבות אובדניות מצדה. כן ציין המשיב כי זימנה למשרד נוכח האפשרות שיקבל ממנה מידע על שוהים בלתי חוקיים נוספים – בדומה לשיחות רבות שניהל עם מוחזקים אחרים במתקן. יוער, שהמשיב לא הכחיש בטענותיו ששהייה זו ביחידות עם העותרת במשרד מנוגדת לנהלים הפנימיים הנוהגים במתקן. בנוסף אישר המשיב ששוחח עם העותרת על סיפור חייה ועל מוזיקה. עם זאת, הכחיש בתוקף שקיים עם העותרת מגע מיני. בנוסף הכחיש שנעל את החדר או כיבה את האור בשלב כלשהו. לטענתו, העותרת העלילה עליו במטרה לשפר את סיכוייה להישאר בישראל, או משום שכעסה על כך שמספר ימים לאחר יום האירוע הועברה על-ידו, נוכח הוראות שקיבל, מהמתקן שבו שהתה למתקן מעשיהו שברמלה. בעימות שנערך בין השניים באותו יום, עמד המשיב על גרסתו שלפיה לא התרחש כל מגע מיני בינו לבין העותרת. בהודעה שנייה מטעמה שנמסרה גם היא ביום 25.11.2007, מסרה העותרת כי שמרה ברשותה זוג תחתונים שלבשה ביום האירוע. עוד ציינה העותרת שייתכן כי ימצאו עליהם ראיות לאירוע.

4.

ביום 26.11.2007 מסרה העותרת הודעה שלישית שבמסגרתה סיפרה כי לפני שאנס אותה המשיב, "סימן" לה שתבצע בו מין אוראלי, והיא סירבה בתוקף. העותרת ציינה שלא העלתה פרט זה בחקירתה הראשונית מכיוון שהייתה שרויה בלחץ. בנוסף נערכה לעותרת ולמשיב בדיקת פוליגרף באותו יום. בין היתר, נשאלה העותרת: "האם את משקרת, שהשוטר הזה נכנס עם איבר המין שלו לאיבר מינך במשרד?". על שאלה זו ענתה העותרת בשלילה – ונמצאה דוברת אמת. בנוסף, המשיב נשאל: "האם אתה החדרת את איבר מינך לאיבר מינה של [העותרת] בהיותכם במשרדך?". המשיב ענה בשלילה – ונמצא דובר שקר.

5.

ביום 28.11.2007 במהלך נסיעה עם המשיב יידעו אותו גורמי החקירה על תוצאות בדיקת הפוליגרף, וציינו כי לשיטתם התוצאות אמינות. ממסמך חקירה שערכו החוקרים עולה כי אלו ציינו בפני המשיב כי "מכאן, ישנן שתי אפשרויות: האחת, אונס. השנייה, מין בהסכמה". בהמשך אותו יום נחקר המשיב פעם נוספת. בחקירתו השנייה שינה המשיב מגרסתו. בהודעתו מיום 28.11.2007 סיפר המשיב שאכן קיים יחסי מין עם העותרת, אך זאת בהסכמתה ואף ביוזמתה. עוד ציין המשיב בהודעתו שמדובר היה במעידה רגעית, ושהכחשתו המקורית נבעה מתחושת הבושה במעשיו. במסגרת הודעתו הכחיש המשיב שכפה את עצמו על העותרת באופן כלשהו, או שדחק בה לבצע בו מין אוראלי. לפי פרוטוקול החקירה, עובר למתן הודעתו זו הוסיף המשיב להכחיש שקיים יחסי מין עם העותרת (עמ' 10 לפרוטוקול); ציין שהוא "נמצא במצב של לפני שבירה טוטאלית" (עמ' 5 לפרוטוקול); "נמצא במצב שאני [...] יכול להגיד משהו גם אם זה לא נכון [...] העיקר לצאת מהדבר הענק הזה" (עמ' 14 לפרוטוקול); ו-"זה הולך להיות משהו שלא היה, אבל אני הולך להגיד רק בשביל, באמת, אני לא יכול יותר" (עמ' 18 לפרוטוקול).

6.

ביום 28.11.2007 מסרה העותרת הודעה רביעית במספר, שבה עמדה על גרסתה והכחישה את גרסתו של המשיב ליום האירוע, בדבר קיום יחסי מין מרצון. ביום 4.12.2007 יודעו גורמי החקירה על-ידי המעבדה לזיהוי פלילי (להלן: המז"פ ) שנמצאו תאי זרע על התחתונים שמסרה העותרת, שלטענתה לבשה ביום האירוע. עם זאת, גורמי המז"פ דיווחו שבדיקת DNA שנערכה מצאה שתאי זרע אלו מקורם באדם אחר, ולא במשיב. בתחילת חודש דצמבר 2007, מסרה העותרת הודעה חמישית במספר, שבה עמדה על כך שלא קיימה יחסי מין בשנים האחרונות עם איש, למעט אירוע האונס. בנוסף הוסיפה העותרת שביום האירוע הכריח אותה המשיב לבצע בו מין אוראלי עובר למעשה האונס. העותרת חזרה על גרסתה זו בהודעה נוספת, שישית במספר, שנמסרה ביום 6.12.2007. באותו יום, במהלך עימות שני שנערך בין המשיב לעותרת חזר בו המשיב מהודעתו הקודמת, ושב לגרסתו הראשונית שלפיה השניים לא קיימו יחסי מין מעולם. המשיב הסביר כי מסר את הודעתו האחרונה עקב המצב הנפשי והגופני הקשה שבו היה שרוי, לטענתו, במועד שבו נמסרה.

ההליכים לאחר החקירה

7.

ביום 25.2.2008, לאחר סיום החקירה נגד המשיב, הועבר תיק החקירה על-ידי מח"ש לפרקליטות מחוז חיפה בצירוף המלצה להעמיד את המשיב לדין בעבירת אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 13.3.2008, בעקבות החשד שהתגבש נגד המשיב, פוטר הלה מעבודתו במשטרה. בהמשך הדברים, לאחר שהפרקליטות בחנה את התיק, ערכה ראיון לעותרת על ידי שתי פרקליטות, וערכה שימוע למשיב, הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות. בעקבות זאת פנתה מח"ש לפרקליטות וביקשה לעיין בתיק בשנית. חומר הראיות הועבר חזרה למח"ש לבחינה מחודשת. ביום 9.12.2009 ערך הפרקליט המטפל מטעם מח"ש ראיון נוסף עם העותרת. במהלך ראיון זה עמדה העותרת על כך שלא קיימה יחסים עם גבר אחר זה מספר שנים. בעקבות זאת שלחה מח"ש את התחתונים לבדיקה נוספת במז"פ. אף בדיקה זו העלתה שעל התחתונים אכן קיימים תאי זרע, אלא שאלו אינם שייכים למשיב. ביום 11.4.2010, לאחר שנסתיימה במח"ש הבחינה המחודשת של החומר הראייתי בתיק ונוכח הקשיים הראייתיים שעלו ממנו, החליטה אף מח"ש לסגור את התיק בעילה של חוסר ראיות.

8.

ביום 6.6.2010 הגיש בא כוחה של העותרת ערר על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב, בהתאם לסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ) . ביום 1.1.2012 הודיעה גב' שרון אדרי, סגנית בכירה א' לפרקליט המדינה וממונה בתחום עררים בפרקליטות המדינה לבא-כוחה של העותרת, במכתב מנומק ומפורט, כי המשנה לפרקליט המדינה (כלכלי) עו"ד יהודה שפר בחן את הערר, ולא מצא לנכון לשנות מההחלטה לסגור את התיק. הודעת הפרקליטות כללה סקירה של מכלול הראיות הקימות בתיק, שעליהן נעמוד בהמשך. בחתימת הדברים צוין בזו הלשון: "אין ספק, כי השינויים בגרסאות הנילון באשר לעצם קיום יחסים עם מרשתך, מחזקים את תלונתה, ומעלים חשד כי אכן היה ביניהם מגע מיני באירוע הנדון. ואולם מהחומר בכללותו עולים קשיים ראייתיים שונים באשר לגרסת מרשך, ובראשם תוצאות בדיקת ה- DNA . ניתן למצוא הסבר, בדרגה זו או אחרת של סבירות, באשר לכל אחד מקשיים אלה; ואולם כוחם המצטבר הוא כך, שלא ניתן לקבוע כי קיימות ראיות מספיקות להעמדת הנילון לדין פלילי, הליך הדורש "אפשרות סבירה להרשעה" [...] על כן הערר נדחה."

9.

ביום 1.5.2012 הגישה העותרת את עתירתה לבית משפט זה המכוונת להחלטה שלא להעמיד לדין את המשיב. ביום 18.7.2012 התקיים דיון ראשון לפנינו, שבמהלכו קיבלו הצדדים את הצעתנו שלפיה גורם בכיר נוסף בפרקליטות המדינה יבחן את חומר הראיות בתיק. בהמשך להסכמה זו נבחן חומר הראיות בתיק במלואו על-ידי המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, עו"ד אלי אברבנאל. בנוסף ראיין המשנה לפרקליט המדינה את העותרת פעם נוספת ושמע את טענות בא-כוחה. בתום בחינה זו הגיע המשנה לפרקליט המדינה למסקנה שלפיה אף שעולים מחומר הראיות חשדות ממשיים, אין סיכוי סביר להרשעה נוכח הקשיים הראייתיים בתיק; ומשכך, אין מנוס אלא לסגור את התיק בשל חוסר ראיות.

טענות הצדדים

10.

בדיון השני שהתקיים לפנינו ביום 3.12.2012 עמדה העותרת על בקשתה שלפיה נורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תעמיד את המשיב לדין פלילי. לטענתה, במקרה דנן קיימת תשתית ראייתית שמצדיקה להעמיד את המשיב לדין. כך, עיקרי גרסתה יציבים ועקביים למן חקירתה הראשונה; ואין בהיעדר תלונה מיידית, או בשינויים מסוימים בגרסתה בכדי לפגוע באמינותה. לדבריה, המשיב הוא ששינה מגרסתו לאחר שחזר בו מהודאתו בקיום יחסי מין עם המערערת (הגם שלשיטה זו היה הדבר בהסכמה). כן ציינה העותרת שגרסתה אף נתמכת בעדויות חיצוניות, ובהן עדויות שוטרים שראו את המשיב ואת העותרת יחד במשרד ביום האירוע. כן נתמכת גרסתה של העותרת בבדיקת הפוליגרף שנערכה, שלפיה נמצא המשיב דובר שקר, ואילו העותרת נמצאה דוברת אמת. בנוסף, נוכח האופן שבו תיארה העותרת את האירוע, שלפיו הגיע המשיב לסיפוק מיני לאחר שיצא מגופה, העובדה שלא נמצא DNA שתואם אותו על התחתונים איננה עומדת בסתירה לגרסתה. לסיום טוענת העותרת שאין שחר לטענות שלפיהן ייתכן שתלונתה הוגשה מתוך תקווה שיהא בה כדי לסייע לה למנוע את הרחקתה מישראל. נוכח כלל האמור, טוענת העותרת שהחלטת הפרקליטות שלא להעמיד את המשיב לדין מחמת חוסר ראיות היא בלתי סבירה באופן קיצוני, ומצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

11.

הפרקליטות טוענת מנגד, כי לא נפל כל פגם בהחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב, ומכאן שדין העתירה להידחות. תיק החקירה שנפתח בעקבות תלונתה של העותרת נבחן על-ידי שלושה גורמים – פרקליטות מחוז חיפה, מח"ש, ופרקליטות המדינה – אשר הגיעו כולם למסקנה שלא קיימות ראיות מספיקות להעמדת המשיב לדין. שיקול דעתן של רשויות התביעה בתחום ההעמדה לדין פלילי הוא רחב ביותר, ובפרט ככל שהדבר נוגע להחלטה בדבר דיות הראיות לשם העמדה לדין. ההחלטה במקרה דנן, להשקפת הפרקליטות, היא נכונה וסבירה, וממילא איננה לוקה בחוסר סבירות קיצוני שמצדיק התערבות. בדיון לפנינו הוסיפה והבהירה הפרקליטה המלומדת שטענה למדינה את הקשיים הראייתיים שניצבו בפני מקבלי ההחלטה, ובכלל אלה גרסתה המתפתחת של המתלוננת; טענתה שלא קיימה יחסי מין במשך שנים בעוד שנמצאו סימני זרע על התחתונים שלבשה בעת האירוע (שאין להם זיקה למשיב); הקושי לבסס ממצא על הודייתו של המשיב בקיום יחסי מין בהסכמה (ממנה חזר בהמשך) נוכח מצבו הנפשי שבא לידי ביטוי בדברים שנאמרו; העובדה שזירת האירוע הייתה חשופה לכניסה ויציאה של שוטרים וגורמים אחרים; ואת זאת, שלא ניתן להתעלם מהאפשרות שהעותרת הגישה את תלונתה מתוך תקווה שיהא בה כדי לסייע למנוע את הרחקתה, נוכח העובדה שבעבר נכנסה לישראל באופן בלתי חוקי מספר פעמים תוך שימוש במסמכים מזויפים. המשיב סומך את ידיו על טיעוני הפרקליטות. בנוסף טוען המשיב שדין העתירה להידחות גם מחמת שיהוי, ולחלופין מחמת חוסר ניקיון כפיים, היות שהוא עצמו צורף באיחור להליכים.

דיון והכרעה

12.

סעיף 62 לחוק מסמיך תובע להגיש כתב אישום בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שלדעת התובע הראיות שבידו מספיקות להגשת כתב אישום. התנאי השני הוא שהתובע אינו סבור שאין במשפט עניין לציבור. החלטת התביעה להעמיד אדם לדין פלילי לפי סעיף 62 לחוק היא החלטה מינהלית, הכפופה לביקורת שיפוטית לפי העילות המקובלות במשפט המינהלי (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, 508-507 (1990); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 757-750 (2010) (להלן: ברק-ארז ) ). רבות נכתב על היקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית על החלטות שעניינן העמדה לדין פלילי. כפי שנפסק: "בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשיקול-דעתו שלו. אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת. אך בית המשפט יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי אם נמצא שזו לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי" (6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח(5) 573, 582 (1994) (להלן: עניין שפרן )).

13.

כידוע, השאלה האם החלטה מסוימת היא סבירה כורכת בתוכה בחינה של השאלה האם נשקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטה, והאם ניתן משקל הולם לכל אחד מהם (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד לה(1) 421, 439-438 (1980); בג"ץ 5445/93 עיריית רמלה נ' שר הפנים , פ"ד נ(1) 397, 410 (1994)). הלכה היא שיישומה של עילת הסבירות בנסיבות מקרה ספציפי מושפע, בין היתר, מטיבה של הרשות ומטיב הסמכות המופעלת. בקובעו את מסגרת ההתערבות הראויה בהחלטות הרשות נותן בית המשפט את דעתו על מכלול של נסיבות. בין נסיבות אלו מנויות מידת המורכבות שכרוכה בהפעלת הסמכות, ומומחיות הרשות בתחום שבו עוסקת ההחלטה ( ע"א 4276/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' איגוד חברות ציבוריות הרשומות בבורסה ,

פ"ד נ(5) 728, 738 (1997); בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה , פ"ד נא(3) 1, 30-29 (1997) (להלן: עניין יהב )). הדין מקנה לגורמי התביעה שיקול דעת רחב בהחלטות בנושא העמדה לדין, שהן החלטות שנמצאות בליבת שיקול דעתם המקצועי. כפועל יוצא מכך וממעמדה של התביעה ככלל, הכירה פסיקתנו בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות בדבר העמדה לדין, וכנגזר מכך נקבע שמדיניות ההתערבות בעילת חוסר סבירות בהחלטות מעין אלה היא מצומצמת (בג"ץ 5675/04 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נט(1) 199, 210-209 (2004) (להלן: עניין האי היווני ); בג"ץ 5305/08 עמותה לקידום ממשל תקין נ' היועץ המשפטי

לממשלה , פסקה 9 (לא פורסם, 24.11.2009)).

14.

עניינו, כאמור, בשאלה של דיות הראיות. בקטגוריה אחרונה זו נקבע כי אמת המידה שמצדיקה העמדה לדין היא קיומה של "אפשרות סבירה להרשעה". לעניין פירושו של היגד זה קבעה הפסיקה ש"הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה"

(עניין יהב , בעמ' 12). לצורך הערכת סיכויי ההרשעה נדרשים גורמי התביעה להתרשמות והערכה מקצועיים של חומר הראיות כמכלול. מלאכה זו מבוססת על היכולת להעריך את ההסתברות שבית משפט שבפניו יובאו הראיות יראה להרשיע על פיהן. יכולת זו מתבססת על כלי ההיגיון וחוש המומחיות של גורמי התביעה המקצועיים, על רקע ניסיונם המצטבר ורב השנים (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד סב(3) 550, 743 (2008) (להלן: עניין קצב ) ). כפי שציין השופט ת' אור :

"ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין [...] מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על פי החוק [...] בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום [...] להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך ואת הסיכויים להרשעה" (עניין יהב , בעמ' 31). נוכח אופייה המקצועי המיוחד של מלאכת הערכת הראיות, בית משפט זה אינו רואה להתערב בשיקול הדעת המקצועי של גורמי האכיפה בהקשר זה (בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נד(1) 659, 666 (2000); עניין האי היווני , שם). בלשונה של הנשיאה ד' ביניש : "ההתערבות השיפוטית בהחלטות הנוגעות לדיות הראיות להעמדה לדין תהא נדירה ביותר ושמורה למקרים קיצוניים בלבד" (עניין קצב , בעמ' 717).

מן הכלל אל הפרט

15.

הטעמים שעמדו ביסוד החלטת גורמי התביעה שלא להעמיד לדין את המשיב, הובאו בפירוט במכתב שהעבירה מחלקת העררים בפרקליטות המדינה לב"כ העותרת, ובתגובת המשיבים לעתירה, שעל עיקריהם עמדנו לעיל. כפי שכבר הובהר, גורמי התביעה מצאו – כאמור – כי

חומר הראיות לכאורה אינו מקים אפשרות סבירה להרשעה. הפרקליטות הבהירה בנוסף כי הגם שניתן למצוא הסברים באשר לכל אחד מהקשיים הראייתיים אותם הציגה לפנינו, כוחם המצרפי מביא למסקנה לפיה לא ניתן לקבוע שקיימות ראיות מספיקות להעמדת המשיב לדין בהתאם לאמות המידה שקבע בית משפט זה.

16.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, בעתירה ובתגובות לה, ושמענו את הצדדים בשני דיונים שנערכו לפנינו, באנו לכדי מסקנה – לא בלי התלבטות – שדין העתירה להידחות. המקרה שלפנינו הוא מקרה גבולי. החשדות המיוחסים למשיב הם ממשיים, ואינטרס הציבור למצות את הדין (בכפוף לקיומן של ראיות לכאורה) הוא ראשון במעלה, בהינתן מעמדן של הנפשות הפועלות (מתלוננת הנמנית על אוכלוסיה מוחלשת, הנתונה למרות איש משטרה במשמורת). מטעם זה ביקשנו – לאחר הדיון הראשון בעתירה – כי גורם בכיר נוסף בפרקליטות יבחן פעם נוספת את חומר הראיות ויחווה את דעתו. כך אכן נעשה. גם המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) שראיין את המתלוננת ובחן מחדש את חומר הראיות מצא כי זה האחרון אינו מקים סיכוי סביר להרשעה. בסופו של יום הכלל הוא, כאמור, כי בית משפט זה איננו מחליף את שיקול דעתם של גורמי התביעה בזה שלו, אלא בודק אם קיים טעם להתערבות בהחלטה המינהלית לפי אמות המידה שפורטו (עניין שפרן , שם). אין חולק על כך שבענייננו התבססה ההחלטה על שיקול דעתם המקצועי של גורמי התביעה. נדגיש כי לא נשמעה טענה כי החלטת הפרקליטות נגועה בשיקולים לא ענייניים, ובא-כוחה המלומד של העותרת אף עמד על כך בהגינותו בכתובים. הלכה עמנו, שבחינת סבירותה של החלטת התביעה שלא להעמיד לדין בגין היעדר ראיות מספקות איננה כרוכה בבדיקת הראיות עצמן, אלא בבדיקת תוכנה וסבירותה של החלטת התביעה. בעניין זה נפסק – מפי הנשיאה ד'

ביניש :

"בית-משפט זה אינו עוסק ככלל בהערכת ראיות בשלב ההעמדה לדין, והוא ייזהר מאד מליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה בבחינת חומר הראיות הלכאורי. מומחיותם וניסיונם של רשויות התביעה והיועץ המשפטי לממשלה העומד בראשן, כמו גם סמכותו ואחריותו של היועץ המשפטי להחליט בשאלת דיות הראיות להגשת כתב-אישום, מחייבים את בית-המשפט להיזהר במיוחד מהתערבות בשיקול-הדעת המקצועי בעניין זה. יצוין כי נטייתו של בית-משפט זה שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מלהעמיד אדם לדין פלילי מחוסר ראיות, מושפעת גם מההשלכה האפשרית של התערבות כזו על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבות כך." (עניין קצב , שם).

17.

המסקנה הסופית בענייננו נתקבלה על דעתם של

כלל הגורמים שטיפלו בתיק – פרקליטות מחוז חיפה, מח"ש (לאחר בחינת התיק מחדש), מחלקת עררים בפרקליטות המדינה והמשנה לפרקליט המדינה (כלכלי) עו"ד יהודה שפר; זאת לאחר שהמתלוננת רואיינה על ידי שתי פרקליטות במחוז חיפה, ופרקליט מח"ש. בנוסף, במסגרת הדיון בעתירה, הועבר – כאמור – החומר לבחינה נוספת של המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, עו"ד אלי אברבנאל, שראיין אף הוא את המתלוננת. המסכת הראייתית כולה נבחנה פעמים רבות בתשומת לב מירבית על-ידי גורמי התביעה בדרגים השונים שכולם הגיעו למסקנה אחידה. חזקה על גורמים מקצועיים אלה שעשו את מלאכתם נאמנה כאשר הגיעו למסקנה שאין בראיות הקיימות סיכוי סביר להרשעה. מצאנו כי הערכת חומר הראיות היא פועל יוצא של הפעלת שיקול דעת מקצועי וענייני. מכאן שגם אם נניח לטובת העותרת כי הפעלת שיקול דעת זה הייתה יכולה להוליך גם למסקנה אחרת, אין בידינו לקבוע כי החלטת גורמי הפרקליטות השונים שטפלו בפרשה זו מצויה מחוץ למתחם הסבירות הרחב בהחלטות שעניינן העמדה לדין. משכך, על אף גבוליות המקרה, איננו סבורים, בהינתן תהליך קבלת ההחלטות אותו בקשנו למצות עד תום וכלל נסיבות המקרה, כי זהו המקרה הנדיר והקיצוני בו יראה בית משפט זה להתערב בהחלטה שעניינה דיות ראיות. בנסיבות אלה, לא נוכל להיעתר לעתירה.

העתירה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנָה לנשיא מ' נאור :

אני מסכימה.

המשנָה לנשיא

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.