בג"ץ 5276/12 יצחק אביטן נ. פרקליט המדינה

השופט ע' פוגלמן:

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי בית המשפט הנכבד יורה למשיב 1 (להלן: המשיב ) להעמיד לדין את המשיבים 5-2 (להלן: המשיבים ), בשל גרימת מות אחיו של העותר (להלן: המנוח ), שהיה אסיר בבית הסוהר "גבעון".

1.

ביום 26.12.2004 נמצא המנוח, אסיר בכלא גבעון, תלוי בתאו. למחרת היום, ביקשה משטרת ישראל מבית משפט השלום ברמלה לפתוח בחקירת נסיבות מותו של המנוח ולהורות על נתיחת גופתו לפי סעיפים 19 ו-26 לחוק חקירות סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק חקירות סיבות מוות ) . לאחר שהמכון לרפואה משפטית קבע כי לא ניתן לברר את סיבת המוות מבדיקה חיצונית בלבד, הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ל' פרנקל ( שיפמן ) ) על ביצוע נתיחה. עם קבלת ממצאי הנתיחה, שהעלו כי המנוח נפטר כתוצאה מתשניק מכני (חנק) בעקבות הידוק לולאה על צווארו, החליט בית המשפט כי יש להמשיך לחקור בנושא ולגבות עדויות. בית המשפט קיים בחינה שארכה מספר שנים. בין היתר נבחנו טענות העותר בדבר אלימות שהופעלה כלפי המנוח, תיק החקירה המשטרתי וממצאי ועדת חקירה פנימית שהוקמה על ידי שירות בתי הסוהר. בנוסף נגבו עדויות מגורמים שונים שהייתה להם זיקה לפרשה.

2.

ביום 10.9.2009 ניתנה החלטתו המנומקת והמפורטת של בית משפט השלום בנדון. על רקע המכלול הראייתי שנפרש לפניו, קבע בית המשפט כי ממכלול הראיות, לרבות ניסיונותיו החוזרים ונשנים של המנוח לפגוע בעצמו והגדרתו כאסיר בעל סיכון אובדני גבוה, היה על הגורמים המטפלים להשגיח על המנוח בהתאם להוראות שירות בתי הסוהר. בית המשפט הוסיף וקבע – בעקבות הכרעתו כי המשיבים חבים בחובת זהירות מושגית – כי האחרונים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המנוח. עוד נקבע כי התנהלותם של המשיבים היא שאפשרה למנוח לשהות לבד בתא בו יוכל לשים קץ לחייו, ולכן מתקיים קשר סיבתי עובדתי. בצד האמור נפסק כי קיים קשר סיבתי משפטי הואיל והיה מקום לצפות ניסיון אובדני נוסף מטעם המנוח. נקבע אפוא כי מותו של המנוח נגרם בשל רשלנותם של המשיבים. בצד האמור, לא ראה בית המשפט "לקבוע ממצאים חד משמעיים" בשאלת העמדתם לדין של מי מהאחראים, וראה להשאיר בידי התביעה הכללית "את ההחלטה אם לנקוט בהליכים, כנגד מי לנקוט בהליכים, ובאילו סעיפי אישום לבחור".

3.

החלטת בית המשפט, יחד עם תיק החקירה המלא, הועברו לפרקליטות מחוז המרכז. ביום 24.6.2010, לאחר בחינת נימוקי ההחלטה וכלל חומר הראיות, הוחלט – על דעת פרקליטת המחוז – לסגור את התיק נגד המשיבים מחוסר אשמה. בהתייחס למפקד בית הסוהר (המשיב 2) סברה הפרקליטות – בין היתר – כי החלטתו להפריד בין המנוח לבין שותפיו לתא, גם במחיר הותרתו בתא המרוחק מנציב האגף, הייתה סבירה ואיזנה בין חובתו לשמור על חיי המנוח לבין חובתו לשמור על חיי האסירים האחרים, שהיו נתונים לסכנה מצידו של המנוח. בהתייחס למפקדת האגף (המשיבה 3) סברה הפרקליטות כי נוכח הסיכון שנשקף מהמנוח, הייתה עליה חובה להפרידו מאסירים אחרים. גם אילו התייעצה עם גורמי הטיפול עובר להחלטה להעבירו מתאו, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, הואיל וכלל הגורמים העריכו באותה עת כי הניסיונות האובדניים הם אך ניסיון מניפולטיבי לשפר את מצבו. אשר לראש תחום טיפול ושיקול בבית הסוהר (המשיבה 4) – סברה הפרקליטות כי התרעותיה הרבות בדבר היעדר תא השגחה, מנתקות את הקשר הסיבתי בין מעשיה לבין מותו של המנוח. בהתייחס לעובדת הסוציאלית בבית הסוהר (המשיבה 5) נמצא כי היא טיפלה במנוח באופן רציף ומסור, ובפגישותיה עמו לא התרשמה כי הוא עלול ליטול את חייו באופן מיידי. נוכח ממצאים אלה החליטה הפרקליטות כי אין מקום להעמיד את המשיבים לדין פלילי. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה על ידי המשנה לפרקליט המדינה (פלילי), עו"ד יהושע למברגר.

4.

ביום 5.7.2012, למעלה משנה לאחר דחיית הערר, הגיש העותר את העתירה שלפנינו. בעתירה נטען כי התשתית הראייתית המפורטת בהחלטת בית משפט השלום מקימה סיכוי סביר להרשעה, וכי הימנעות המשיב מהעמדת המשיבים לדין פלילי – על אף הכרעת בית משפט השלום – הינה בבחינת חריגה ממתחם הסבירות. המשיב מצידו סבור כי דין העתירה להדחות על הסף, בשל השיהוי שבהגשתה. בצד האמור טוען המשיב כי אין עילה להתערבות בית משפט זה, שכן ההחלטה – שנתקבלה לאחר בחינה יסודית ונשענת על הנמקה מפורטת – מצויה בגדרו של מתחם הסבירות.

5.

לאחר בחינת כתבי הטענות המפורטים ושמיעת הצדדים, לא מצאנו עילה להתערבותנו. בית משפט השלום, בהחלטתו המנומקת ובצד קביעתו בדבר התנהגות רשלנית של המשיבים, לא ראה להכריע בשאלת העמדתם לדין והותיר הכרעה זו בידי התביעה הכללית. משכך, היה על הפרקליטות להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לאמות המידה המקובלות. הפרקליטות שקלה את התשתית הראייתית, ובכלל זה את ממצאיו של בית משפט השלום. לאחר בחינה פרטנית הגיעה למסקנה כי אין מקום להעמיד את המשיבים לדין, תוך הצגה של הנמקה מפורטת המתייחסת לכל אחד מהם. המשנה לפרקליט המדינה סבר אף הוא – על רקע מכלול הנסיבות שהוצגו – כי אין מקום להתערב בהחלטת פרקליטות המחוז. כידוע, ההחלטה האם יש בעניין מסוים ראיות מספיקות לצורך העמדה לדין, מצויה בגרעין הקשה של סמכות התביעה הכללית, ומידת התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת הפרקליטות מצומצמת למקרים קיצוניים בהם לוקה החלטת הרשות בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני (בג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (30.12.2012); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485 (1990)). לא מצאנו כי המקרה שלפנינו הינו אחד ממקרים יוצאי דופן אלה. כפי שמדגיש המשיב, למסקנות בית משפט השלום ניתן משקל, ולהשקפתו מצויות אף הן במתחם הסבירות. אולם משראה בית המשפט שלא להכריע בסוגיית ההעמדה לדין והותירה להכרעת הפרקליטות, מחויבת זו להפעיל את שיקול דעתה באופן עצמאי, וכך עשתה. לאחר שהפרקליטות הציגה לפנינו את טעמי

ההחלטה המפורטים, אין בידנו לקבוע כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום מצויה מחוץ למתחם הסבירות, גם אם נניח – לטובת העותר – כי ניתן היה להגיע למסקנה אחרת המצויה אף היא בגדרו של מתחם הסבירות (ודוקו: אין אנו נדרשים לעילת הסגירה, שלא היתה נושא להתדיינות שלפנינו).

בהעדר עי לה להתערבותנו, אין מנוס מדחיית העתירה וכך אנו מחליטים.

בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.