בג"ץ 3408/99 ניסים משיח נ. נעון יוסף

המשיב הגיש כנגד המבקש, לאחר שהאחרון התגרש מבתו של המשיב (להלן: האשה), תובענה לבית-משפט השלום בחיפה, בגידרה תבע, בין היתר, כי בית-המשפט יורה למבקש לסלק את ידו מדירה שברחוב עובדיה 31 בחיפה (להלן: הדירה), וכן לשלם שכר דירה ראוי עבור השימוש שעושה המבקש בדירה. בית-משפט השלום בחיפה קיבל את תובענת המשיב בחלקה.

על פסק-דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בפתיחת הדיון בערעוריהם ועל-פי עצת בית-המשפט, הסכימו הצדדים להסדר שבגידרו נקבע, בין היתר, כי ערעוריהם יידחו, וכי הצדדים ימתינו עד לבירורה של תובענה נוספת המתנהלת בבית-המשפט המחוזי בחיפה (להלן: התובענה המקבילה), לגבי זכויותיהם של המבקש ושל האשה ברכוש המשותף, ובכלל זה זכויותיהם בדירה. עוד הוסכם בהסדר זה לגבי התובענה המקבילה, שהצדדים לה הם המבקש מצד אחד והמשיב והאשה מצד שני, כי "פסק-הדין שיתקבל [בגידרה] מוסכם על הצדדים מראש ואיש מהצדדים לא יערער עליו". דברים אלו נרשמו בפרוטוקול, ובית-המשפט המחוזי אף העניק להם תוקף של פסק-דין.

או אז הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה לתיקון טעות סופר בפסק-הדין, ובה טען כי בניגוד לרשום בפרוטוקול בית-המשפט, הסכמת הצדדים הגבילה את זכותם לערער על פסיקת בית-המשפט בתובענה המקבילה אך לעניין זכויותיהם בדירה, ולא בנוגע ליתר ענייני הרכוש המתבררים בגידרה.

ביני לביני ניתן פסק-דין בתובענה המקבילה, ובמסגרתו נדחתה בקשת המבקש להצהיר על זכויותיו בדירה. על פסק-דין זה הגיש המבקש ערעור התלוי ועומד בפני בית-משפט זה.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יצחק יעקבי-שווילי והשופטים יגאל גריל ואריה רזי) אף דחה את הבקשה שהגיש המבקש לתיקון טעות סופר, וקבע כי מדובר בבקשה לעריכת שינוי מהותי בפסק-הדין, שכאמור העניק תוקף להסכמת הצדדים.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, שבגידרה טען המבקש כי ההסדר המופיע בפרוטוקול בית-המשפט המחוזי בחיפה בנוגע להימנעות הצדדים מערעור על פסק-הדין בתובענה המקבילה, איננו משקף את הסכמתו, וזאת מן הטעם שהמבקש הסכים להסדר האמור רק עקב לחצו של בית-המשפט, ולמיצער משום שהסכים שלא לערער על פסק-הדין בתובענה המקבילה אך בנוגע לזכויותיו בדירה. עוד טען המבקש, כי אין למנוע ממנו מלהשתמש בזכותו לערער על פסק-הדין בתובענה המקבילה, ולא-כל-שכן במקום שהצדדים לתובענה המקבילה אינם אותם צדדים שהסכימו להימנע מהגשת ערעור.

מנגד, תמך המשיב בהחלטת בית-המשפט המחוזי וטען כי אין מקום להעניק למבקש רשות ערעור.

דין הבקשה להידחות.

המקור שממנו ניתן ללמוד מה הייתה הסכמת הצדדים הינו פרוטוקול בית-המשפט המחוזי. מפרוטוקול זה עולה, כאמור, כי הצדדים הסכימו ביניהם להסדר שבגידרו מוותרים הם על זכותם לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במסגרת התובענה המקבילה, ובית-המשפט המחוזי אף אישר הסכמה זו. בנסיבות אלו, הבקשה שהעלה המבקש בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה איננה בקשה לתיקון טעות בפסק-הדין, מסוג הטעויות המנויות בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. ממילא גם אין אני יכולה לקבוע כי ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים שונה מזו שבאה לכלל ביטוי בפרוטוקול בית-המשפט המחוזי ואף אושרה על-ידיו.

באשר לטענת המבקש שלפיה אין למנוע ממנו מלעשות שימוש בזכותו לערער, הרי שההליך שהתנהל בפני בית-המשפט המחוזי בגדרי הבקשה לתיקון טעות סופר איננו ההליך המתאים לדיון בטענה זו. זאת, לנוכח העובדה שמבחינה פורמלית פתוחה הדרך בפני המבקש להגיש ערעור על פסק-הדין בתובענה המקבילה, כפי שכאמור אף עשה. לא ראיתי איפוא כי עליי להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.