פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק
בג"ץ
343/18
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ג' קרא
העותרים:
1. בועז מקחאל
2. פנינה מקחאל
נ ג ד
המשיבים:
1. המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ
המשפטי לממשלה, משרד המשפטים
2. היחידה הארצית לפיקוח על הבניה, משרד
האוצר
3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה
רחובות
4. עיריית רחובות, יחידת הפיקוח על
הבניה
5. אשר לוי
6. ורדה לוי
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד שלומי סהר
פסק-דין
השופט י' עמית :
אין כסכסוכי שכנים להרבות הליכים, והעתירה עבת הכרס שבפנינו אך תוכיח.
1.
כנגד העותרים הוגש בחודש יולי 2016 כתב אישום על ידי המשיבה 4 (להלן: הוועדה המקומית ) בגין חריגות בנייה רחבות היקף.
העותרים טענו כי בעוד שכנגד הבנייה הבלתי חוקית בשטחם נעשות פעולות אכיפה על-ידי הרשויות, לא כך לגבי חריגות הבנייה של המשיבים 5 ו-6 (להלן: השכנים ). לטענת העותרים, כבר בשנת 2014, הם פנו לגורמים בעירייה (המשיבה 4) בדרישה לאכוף חריגות בנייה שבוצעו לטענתם על ידי השכנים. בנוסף נטען על-ידי העותרים, כי קרוב משפחה של השכנים מכהן כחבר מועצה וקיים חשש לניגוד עניינים. משלא התקבלה החלטה בנושא, חרף פניות חוזרות ונשנות, הגישו העותרים בחודש ספטמבר 2016 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 16646-09-16, להלן: העתירה המינהלית ). לטענתם של העותרים, רק לאחר הגשת העתירה התקבלה תשובה מטעם העירייה, אשר דחתה את טענותיהם.
העותרים משכו את העתירה המינהלית, והגישו ערר למשיבה 1 ( להלן: המחלקה להנחיית תובעים ) נגד החלטת העירייה. במסגרת הערר נטען כי יש להעביר את הבדיקה בעניינם של השכנים למשיבה 2 (להלן: היחידה הארצית ), אשר מחזיקה בסמכות מקבילה לחקור חריגות בנייה. ביום 19.11.2017 החליטה המחלקה להנחיית תובעים שלא להתערב בהחלטת הוועדה המקומית. בהחלטה זו צויין כי "התביעה המקומית החליטה שלא לנקוט בהליכים פליליים בעקבות התלונה, וזאת מהטעם שעבירת הבניה התיישנה, ומכיוון שעבירת השימוש הינה בבניה בהיקף קטן. אנחנו סבורים כי נוכח היקף העבירה ולאור המשאבים המוגבלים העומדים לרשות מערך האכיפה של הוועדה המקומית [...החלטתה] סבירה ואינה מצדיקה את התערבותנו בה".
2.
ביני לביני, ביום 2.6.2016 פנו העותרים למשיבה 4 בטענה לאכיפה סלקטיבית בעניינם לעומת שכניהם. ביום 6.6.2016 השיב ראש העיר לעותרים כי "הוגשה תביעה משפטית" נגד השכנים בגין שתי עבירות בנייה. לטענת העותרים, הליך זה מעולם לא יצא אל הפועל.
3.
העותרים טענו כי נפלו מספר פגמים מנהליים בהליכים דלעיל. נטען, כי החלטת המחלקה להנחיית תובעים על דחיית הערר נעשתה בחוסר סבירות, שכן לא נסמכה על התשתית המשפטית והעובדתית שהונחה בפניה אלא התבססה על עמדת הוועדה המקומית; כי לא ניתן להכשיר באמצעות היתר בנייה את הבנייה הבלתי חוקית של השכנים; וכי ההחלטה שלא להורות על פתיחת חקירה מקבילה על-ידי היחידה הארצית אינה סבירה, נוכח קיומו של חשש לניגוד עניינים הנובע מקרבת המשפחה בין חבר הוועדה המקומית לבין השכנים.
לפיכך, ביקשו העותרים כי תבוטל החלטת המחלקה להנחיית תובעים , וכי היחידה הארצית תפעיל את סמכותה המקבילה ותפעל כנגד חריגות הבנייה של השכנים.
4.
דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובה.
אקדים ואציין כי העתירה מנוסחת באופן מסורבל, ללא פירוט בהיר של סדר התרחשות האירועים, ועם ריבוי נספחים אשר הקשה על בית המשפט.
לצורך הדיון אניח כי נפל פגם בכך שחבר הוועדה המקומית, קרוב משפחתם של השכנים, נכח בדיון שעסק בחריגות הבנייה בביתם (הגם שבמכתב הוועדה הוסבר כי חבר הוועדה לא היה מודע למהלכו של הדיון).
על אף זאת, לא זה המקרה המצדיק התערבות חריגה בשיקול דעת הרשויות.
5.
הלכה היא כי בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו שלו, והוא יתערב אך אם ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או בעיוות מהותי של הדין (ראו, לדוגמה, בג"ץ 9024/10 מועצה אזורית דרום השרון נ' מדינת ישראל (24.1.2011)). בהינתן משאבי האכיפה ונטייתו של בית משפט זה שלא להתערב בסדרי העדיפויות של הרשויות בכל הנוגע לאכיפת דיני התכנון והבניה, בוודאי שאין לכך הצדקה במקרה דנן, בהינתן היקף הבניה הלא חוקית, הנטענת, של השכנים, ובכך שמדובר בבנייה שנעשתה לפני שנים.
6.
לכך יש להוסיף כי העתירה הוגשה בשיהוי רב.
מעיון בתגובת הוועדה המקומית לעתירה המינהלית - שאותרה ב"נט המשפט" לאחר שלא נמצאה בין מאות עמודי הנייר הנספחים לעתירה המינהלית - עולה כי מדובר בעבירות בנייה מינוריות שבוצעו על-ידי השכנים במהלך שנות ה-80 (!). לא זו אף זו, העותרים עברו להתגורר בסמוך לשכניהם עוד בשנות ה-90, אך לא מצאו להתלונן על חריגות הבנייה אלא בשנת 2014. מכאן, שהפנייה הראשונית לוועדה המקומית נעשתה תוך שיהוי כבד, המצדיק את דחיית העתירה דכאן.
7.
מתגובתה של הוועדה המקומית לעתירה המינהלית, שכאמור לא צורפה לעתירה, עולה כי העותרים נמנעו מלהציג את מלוא הרקע העובדתי הרלוונטי לעתירה זו. די בטעם זה כשלעצמו כדי למחוק את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים ( בג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון , פ"ד נז(6) 97 (2003); בג"ץ 8459/17
KRYKUN OLEKSANDR
נ' מדינת ישראל (11.2.2018)).
8.
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.
העותרים ישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ₪.
ניתן
היום, י"ח באדר התשע"ח (5.3.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט