בג"ץ 3552/12 מורנו אספינוזה ווינסטון פטריסיו נ. משרד הפנים

השופטת מ' נאור :

1.

על פי הנטען בעתירה העותרים באו לארץ כתיירים לפני כשבע שנים ונשארו בארץ מאז ללא היתר. לאחרונה נעצר העותר 1 ובא כוחו הגיש לבית הדין לביקורת משמורת בקשה לשחרורו. בבקשה נטען כי סבו של העותר 1 היה יהודי ולכן יש לשחררו ממשמורת כדי לאפשר לו לפנות למשרד הפנים ולהתחיל בהליך של קבלת מעמד עולה ואזרחות לפי חוק השבות, התש"י-1950. בית הדין לביקורת משמורת דחה את הבקשה. בית הדין קבע כי "לא השתכנעתי כי שהייתו הבלתי חוקית של המוחזק יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב" וצו המשמורת אושר ללא שינוי. החלטת בית הדין הסתיימה בקביעה מפורשת לפיה "על החלטה זו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים". החלטת בית הדין ככל הנראה לא נמסרה לבא כוח העותרים ולכן הוא הגיש לבית הדין בקשה לקבלת העתק ההחלטה תוך שנכתב בבקשה מפורשות כי "החלטת בית הדין נדרשת כדי לערער בפני בית המשפט המחוזי". ואולם, לאחר שההחלטה נמסרה לבא כוח העותרים הוא הגיש את העתירה הנוכחית לבית משפט זה. בעתירה חזר בא כוח העותרים על הטענה כי העותר 1 הוא נכדו של יהודי ולכן זכאי למעמד מכוח שבות. בא כוח העותרים טען כי המשך החזקת העותר במשמורת מונע ממנו להגיש למשרד הפנים בקשה בעניין ולהוכיח את זכאותו. אשר על כן התבקש בית המשפט ליתן צו על תנאי שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע הם מחזיקים את העותר במשמורת והוציאו נגדו צו הרחקה ומדוע הם אינם מאפשרים לעותרים להגיש את בקשתם לשבות.

2.

בהחלטה מיום 6.5.2012 התבקש בא כוח העותרים להבהיר האם לא קיים סעד חלופי לתקיפת צו ההרחקה ולעניין שחרור העותר ממשמורת. בהבהרה שהגיש בא כוח העותרים נטען כי עניינה של העתירה הוא בזכויות לפי חוק השבות הנמצאות בסמכותו הייחודית של בית משפט זה ולכן התבקש בית המשפט להמשיך לטפל בעתירה וכן ליתן צו ביניים שימנע את הרחקת העותר המתוכננת, כך נטען, ליום 9.5.2012.

3.

דין העתירה להדחות על הסף ויש להצטער כי בא כוח העותרים בזבז זמן יקר בפנייה לבית משפט זה. עניינה של העתירה אינו בחוק השבות אלא בחוק הכניסה לישראל. הצו על תנאי שהתבקש עוסק במפורש בענייני החזקה ומשמורת ובכגון דא קיים סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 ופרט 10 לתוספת השנייה לאותו חוק). בא כוח העותרים אינו טוען כי המשיבים דחו את בקשת העותר לשבות – בקשה שממילא טרם הוגשה וגם לא נדחתה – אלא שלטענתו יש לשחרר את העותר ממשמורת כדי לאפשר לו לפנות בעניין. אלו הן טענות שעוסקות כל כולן בעילות לשחרור ממשמורת. בעתירה אף נטען מפורשות לגבי הרחקת העותר כי "בטרם יפעיל שר הפנים סמכותו עפ"י חוק הכניסה לישראל, יתנו המשיבים זכות הטיעון עפ"י כללי הצדק הטבעי". הנה כי כן, גם לגישת העותרים ברור כי ענייננו בהפעלת סמכויות לפי חוק הכניסה לישראל לגביהם קיים סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בהפעלת סמכויות שלפי חוק השבות (ראו והשוו בג"ץ 1416/03 פרידמן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 5.3.2003); בג"ץ 7690/02 אליה נ' השר לבטחון פנים (לא פורסם, 9.9.2002)).

4.

על כן נדחית העתירה על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים. שקלתי אם יש מקום לעכב באופן זמני את הרחקת העותר כדי לאפשר לו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים אך החלטתי שלא לעשות כן. זאת

מאחר שנוכח לוחות הזמנים יש למעשה ליתן את צו העיכוב במעמד צד אחד ולכך אין הצדקה כאשר התנהלות בא כוח העותרים היא שמנעה אפשרות לקבלת עמדת הצד שכנגד. מכל מקום, לא ייגרם לעותר נזק בלתי הפיך מההרחקה שהרי אם תתקבל לבסוף טענתו לשבות יוכל הוא לשוב לישראל (ראו והשוו עע"ם 7983/09 לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (טרם פורסם, 19.10.2009) והאסמכתאות שם). משלא התבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.