בג"ץ 3554/05 נאסר ג'ית נ. שר האוצר

1.לפני בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות. העותר הורשע ונקנס פעמיים בגין בנייה ללא היתר בנכס, ונדרש להוציא היתר בנייה כדין. לצורך קבלת היתר הבנייה, נדרש העותר להמציא אישור רישום מס רכוש מאת המשיבה 2, המעיד על רישום בעל הנכס בפנקסי מס הרכוש של המשיבה 2. העותר פנה אל המשיבה 2 לצורך רישום הנכס כאמור, אך נדחה בנימוק כי עליו להמציא נסח רישום דווקא מאת לשכת המקרקעין. העותר הציג בפני המשיבה מסמכים המעידים על חזקתו בנכס, וטען בפני המשיב כי מאחר והקרקע לא עברה הסדר קרקעות כלשהו אין באפשרותו להמציא את הנסח הנדרש. למרות זאת, המשיב עמד על דרישתו. בהיעדר היתר בנייה כדין, הוצא צו הריסה כנגד הנכס. בשלב זה הוגשה העתירה דנן.

2.בהחלטת כב' השופטת א' חיות מיום 7.6.05 נתבקשה תגובת המשיבים לעתירה. בתגובתם מיום 19.7.05 טענו המשיבים, כי לאור ביטולו המעשי של חוק מס רכוש וקרן פיצויים התשכ"א-1961 (להלן: חוק מס רכוש) לא מתנהלים עוד פנקסי מס רכוש, ולכן אין חובה חוקית לרשום בפנקסים אלו את בעלי הנכס. עם זאת, רשויות המס ממשיכות לעדכן את הפנקסים לצורך מיסוי מקרקעין בלבד, ולפיכך המשיבים טענו כי הם מוכנים לבחון את אפשרות רישום בעלי הנכס בפנקסים על פי המסמכים שצירף העותר לעתירה דנן. ממילא טענו המשיבים כי דין העתירה דנן להימחק. התיק נקבע לדיון בפני הרכב, אך עובר לדיון ובחלוף למעלה משנה מיום הגשת העתירה דנן החליטו המשיבים כי הנכס אכן יירשם בפנקסי מס הרכוש. לפיכך התייתרה העתירה ונמחקה בהחלטתי מיום 13.3.06 למרות מחיקת העתירה עמד העותר על הוצאותיו.

3.העותר טוען כי רק בעקבות הגשת העתירה לא בוצע צו ההריסה, והמשיבים חזרו בהם מעמדתם לעניין הרישום בפנקסי מס רכוש. זאת, על סמך אותם המסמכים שהציג לפניהם בפניותיו הראשונות. לטענתו, אי הסדרת עניינו במשך שנים רבות ובאופן לא סביר גרם להרשעתו ולקניסתו בגין בנייה ללא היתר, ולסכנת הריסת קורת גגו היחידה. לפיכך טוען העותר כי יש לפסוק לטובתו הוצאות משפט כמבוקש. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, דין העתירה דנן היה להידחות בהיעדר עילה, מאחר וכאמור לא חלה כל חובה חוקית לרשום בפנקסי מס הרכוש את בעלי הנכס. המשיבים טוענים כי למרות זאת הסכימו לבחון את עניינו של העותר לפנים משורת הדין, ולפיכך דין הבקשה להידחות.

4.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה בנסיבות המקרה שלפני רישום בעל הנכס על פי פנקסי מס רכוש אכן נעשה לפנים משורת הדין, במובן זה, שלא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. אכן, העתירה מצביעה על בעיה בכל הנוגע ליכולת לבקש היתר בניה בנסיבות בהן הנכס אינו רשום במרשם המקרקעין. זאת, שכן תקנה 2 א (5) לתקנות התכנון והבניה, (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970 עודה עומדת על כנה ואילו חוק מס רכוש בוטל. ממילא קיים קושי בלתי מבוטל לכאורה, לפני מי שמבקש לקבל היתר. עם זאת, המשיבים טענו כי אפילו טרם ביטולו של חוק מס רכוש לא היה העותר – שהוא דייר מוגן – וגם לא בעלי הנכס, אמורים להירשם בפנקסי מס רכוש וממילא לא ניתן היה לפטור בדרך זו את הקושי לפניו נמצא העותר דנן. במצב דברים זה, ובאין טענה נוגדת של העותר, נחה דעתי כי אכן פתרון בעייתו של העותר באה לפנים משורת הדין ולא כאמור עקב הגשת העתירה, ממילא התוצאה היא, כי דין הבקשה לחיוב בהוצאות, להידחות.