בג"ץ 3569/16 פלוני נ. משרד הפנים

לא יכול להיות חולק כי היה על המשיב להכריע בעניינה של העותרת 1 בתוך מסגרת הזמן הקבועה בסעיף 3א1(ד) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק ). ודוק: החובה להקפיד על מסגרת הזמנים הקבועה בחוק חלה כמובן תמיד, ואולם

דומה כי במקרה הנוכחי היה על המשיב להקפיד עליה ביתר שאת וזאת בשים לב להשתלשלות האירועים הקודמת. כוונתי לכך שהעתירה - אשר הופנתה כנגד דחיית בקשתה של העותרת 1 לקבלת מעמד בישראל - נמחקה נוכח הודעת המשיב עצמו לפיה עניינה יובא לפני הוועדה ההומניטרית. המותב אשר מחק את העתירה דחה את בקשת העותרים להותיר את העתירה תלויה ועומדת ולקצוב למשיב פרק זמן של שלושה חודשים למתן החלטה חדשה, ומן האמור בפיסקה 4 לפסק הדין (מיום 28.9.2016) משתמע כי דחיית בקשה זו נבעה, בין היתר, מקיומה של מסגרת הזמנים הסטטוטורית הקבועה בסעיף 3א1(ד) לחוק. ממילא ניתן להניח כי בית המשפט ציפה שהמשיב אכן יעמוד במסגרת זמנים זו (בהקשר זה ראו גם, בג"ץ 7715/15 עבידיה נ' שר הפנים (8.3.2017)).

נוכח מחדלו של המשיב הגישו העותרים, ביום 27.7.2017 (כעשרה חודשים לאחר מתן פסק הדין המוחק את העתירה), בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. זמן לא רב לאחר מכן, ביום 5.9.2017, הודיע המשיב כי הטיפול בעניינה של העותרת 1 הסתיים וכי הוחלט להיעתר לבקשתה באופן חלקי ולהעניק לה, בשלב זה, היתר שהייה לתקופה של שנה.

גם אם אצא מנקודת הנחה כי יש צדק בטענת המשיב לפיה המתווה של בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט אינו המתווה המתאים בנסיבות העניין, הרי שמבחינה מהותית נראה כי טענותיהם של העותרים לגבי העיכוב במתן ההחלטה מוצדקות, וכן נראה כי הגשתה של הבקשה קידמה את מתן ההחלטה. משכך, דומני כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את המשיב בהוצאות לטובת העותרים בגין הגשתה של הבקשה. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, יועמדו ההוצאות על סכום של 4,000 ש"ח.