בג"ץ 3586/20 פלוני נ. מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

השופט י' עמית :

עיקר עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת לבטל את החלטת רשות האוכלוסין וההגירה מיום 31.5.2020, היא המשיבה 1 (להלן: רשות האוכלוסין ), אשר אימצה את חוות דעתה של המשיבה 2 (להלן: משטרת ישראל ), וקבעה כי על העותרת לעזוב את ישראל תוך שבעה ימים.

1.

העותרת הינה אזרחית מולדובה, אשר הסתננה שלוש פעמים לישראל דרך גבול מצרים כשבידה תעודת זהות מזויפת. בפעמיים הראשונות העותרת נתפסה והורחקה מישראל, ובפעם השלישית הועברה למקלט לקורבנות סחר בבני אדם לצורך מתן עדות בתיק סחר בנשים, וניתן לה רישיון עבודה בישראל שעמד בתוקף עד ליום 30.6.2007. ביום 12.2.2007 עזבה העותרת את המקלט, מבלי שמסרה עדותה ומבלי תיאום עם רשות האוכלוסין.

ביום 18.12.2019, לאחר כ-12 שנים בהן שהתה בישראל שלא כדין, נעצרה העותרת בידי פקחי רשות האוכלוסין והזדהתה בפניהם באופן כוזב באמצעות מספר זהות של אזרחית ישראלית. נערך לעותרת שימוע, הוצאו כנגדה צווי הרחקה ומשמורת, ובית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין לא מצא להורות על שחרורה. העותרת הגישה ערר לבית הדין לעררים לפי הוראות סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ), בבקשה לשחררה ממשמורת, ולאפשר לה להגיש בקשה לרשות האוכלוסין לקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. העותרת טענה כי נפלו פגמים בשימוע שנערך לה, וכי סברה בתום לב כי שהותה בישראל היא כדין, לאור פנייתה לעורך דין בשנת 2016 לצורך הסדרת מעמדה בישראל, ולאור מכתב שקיבלה ממנו המאשר כי הוא מטפל בנושא.

2.

בפסק דינו מיום 1.1.2020 הורה בית הדין להשאיר את העותרת במשמורת עד לאחר קבלת הודעה ממשטרת ישראל, לפיה אין אינדיקציות למסוכנות הנשקפת לעותרת בארצה. בית הדין ציין כי העותרת רשאית להגיש בקשה למעמד בישראל מטעמים הומניטריים, וקבע כי רשות האוכלוסין רשאית להרחיק את העותרת לארצה ככל שמשטרת ישראל תמסור הודעה כאמור, אף בטרם קבלת החלטה מרשות האוכלוסין בבקשת העותרת לקבלת מעמד.

3.

ביום 6.1.2020 העותרת הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים וביום 12.1.2020 הגישה ערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים (עמ"נ (ת"א) 23874-01-20). ביום 21.1.2020 ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה העותרת מתחייבת לצאת תוך 7 ימים מישראל בכפוף להודעת המשטרה כי אין אינדיקציות לסכנה הנשקפת לה בארץ מולדתה. עוד נקבע כי עד להחלטה בעניינה העותרת תועבר למקלט לקורבנות לסחר בבני אדם, ותפקיד ערבות בנקאית להבטחת תנאי השחרור ויציאתה מישראל (להלן: פסק הדין המוסכם ).

4.

במכתבה מיום 13.5.2020, עדכנה רשות האוכלוסין כי החלטתה בבקשת העותרת לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים תינתן לאחר סיום הערכת המסוכנות הנשקפת לעותרת בארצה. ביום 19.5.2020 התקבלה תשובה ממשטרת ישראל שהוכתרה בכותרת "החלטה סופית", לפיה אין אינדיקציות המעידות על מסוכנות הנשקפת לעותרת בארץ מולדתה. צוין כי לא קיים במולדובה תיק חקירה בעניינה; כי מספר הדרכון שלה לא נמצא קשור לתיקי סחר בבני אדם במולדובה; כי לא נמצאו ראיות בדבר רצח אחיה; כי עדותה הייתה חסרה ואינה ברורה ולא ניתן להעריך ממנה על קיומה של מסוכנות כלפיה; וכי העותרת הדגישה כי היא מבקשת להישאר בישראל משום שטוב לה כאן וכי אין לה מה לעשות במולדובה. בהחלטת רשות האוכלוסין מיום 31.5.2020, נקבע כי על העותרת לשוב לארצה תוך שבעה ימים, בהתאם לפסק הדין המוסכם.

5.

מכאן העתירה שלפנינו. אציין כי ביום 4.6.2020 ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת העותרת ועל חילוט הערבות שהפקידה במסגרת פסק הדין המוסכם, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

6.

במסגרת העתירה התבקשו שלושה סעדים. האחד, ביטול החלטת רשות האוכלוסין לפיה על העותרת לעזוב את ישראל; השני, ביטול החלטת המשטרה לפיה לא נמצאו אינדיקציות לסכנה הנשקפת לעותרת בארץ מולדתה; והשלישי, להורות על מתן החלטה בבקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. נטען, בין היתר, כי רשות האוכלוסין אימצה את החלטת המשטרה ללא כל ביקורת; כי החלטת המשטרה התקבלה באופן חסר אחריות תוך הפעלת שיקול דעת לקוי; וכי טרם ניתנה החלטה בבקשתה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, וזאת בניגוד לנוהל המורה ליתן החלטה בבקשות של מוחזקים במשמורת ככל הניתן תוך עשרה ימים.

להשלמת התמונה אציין כי ביני לביני, לאחר הגשת העתירה, ביום 8.6.2020, נדחתה בקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

7.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה ובתגובת המשיבות, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף.

החלטתה של רשות האוכלוסין המורה לעותרת לעזוב את ישראל ניתנה מכוח חוק הכניסה לישראל. החלטה זו מאמצת, בהתאם למתווה שהוסכם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, את חוות דעת המשטרה. ככל שהעותרת מבקשת להשיג על החלטה זו, הרי שעליה למצות הליכים ועל פי הוראת סעיף 13כד לחוק היא רשאית להגיש ערר לבית דין לעררים, ובמקרה כאמור המדינה הבהירה כי היא שומרת לעצמה את טענותיה לגבי השלכותיו של פסק הדין המוסכם שבמסגרתו התחייבה העותרת לצאת מן הארץ לאחר קבלת חוות דעת המשטרה. ככלל, כאשר קיימת ערכאה שיפוטית אשר מוסמכת לדון בטענותיו של העותר וליתן לו את הסעד המבוקש, לא יידרש לכך בית משפט זה בשבתו כבג"ץ (ראו, למשל, בג"ץ 4814/15 עבד אל כרים סולימאן אסמעיל מחאמיד נ' משרד הפנים - מדינת ישראל , בפסקה 4 (7.10.2015)).

באשר להחלטת משטרת ישראל מיום 19.5.2020, מקובלת עלי עמדת המשיבות כי לא מדובר בהחלטה מינהלית, כי אם בחוות דעת בלבד שנועדה לשימוש רשות האוכלוסין, וככזו אין מקום לתקוף אותה באופן נפרד מהחלטת רשות האוכלוסין. אכן, לחוות הדעת ניתן משקל משמעותי, אם לא מכריע, במסגרת החלטת רשות האוכלוסין כפי שהוסכם על ידי הצדדים במסגרת פסק הדין המוסכם, אך היא מהווה חלק בלתי נפרד מהליכי עבודתה של הרשות אשר הבשילו לכדי החלטה מינהלית סופית המורה על הרחקת העותרת מהארץ. משכך, טענותיה של העותרת ביחס למשקל שניתן לחוות הדעת ולגבי האופן בו אימצה הרשות את תוכנה, מקומן להתברר במסגרת הערר על החלטת רשות האוכלוסין, ככל שיוגש.

באשר לסעד האחרון שעניינו להורות לרשות האוכלוסין ליתן החלטה בבקשת העותרת לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, הרי שהוא התייתר משהתקבלה החלטת רשות האוכלוסין מיום 8.6.2020 הדוחה את הבקשה.

8.

אשר על כן, מאחר שלעותרת עומד סעד חלופי בדמות פניה לבית הדין לעררים, העתירה נדחית בזאת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.