בג"ץ 4814/15עבד אל כרים סולימאן אסמעיל מחאמיד נ. משרד הפנים- מדינת ישראל

השופט י' עמית :

1.

עניינה של העתירה שלפנינו, בבקשתו של העותר לזכות במעמד של תושב קבע בישראל, לאחר שבעבר ויתר על מעמדו זה. כמו כן נתבקש צו ביניים אשר יורה למשיב להחזיר לעותר את מעמדו כתושב קבע.

2.

העותר, יליד 1961, הגיש בשנת 1993 עם אשתו, אזרחית ישראל, בקשה לאיחוד משפחות בישראל, ובשנת 1993 קיבל רישיון לישיבת קבע. לעותר ולאשתו הישראלית נולדו ששה ילדים. ביום 30.12.2010 התייצב העותר מיוזמתו בלשכת רשות האוכלוסין, מסר את תעודת הזהות שהיתה ברשותו, והודעה בכתב לפיה מתוך בחירה אישית וללא כפייה – הוא מוותר על התושבות בישראל.

לאחר כשנתיים וחצי, ביום 3.6.2013, פנה העותר למשיב וביקש כי יוחזר לו מעמדו כתושב קבע בישראל. בתגובה לבקשה הובהר לעותר כי עליו להוכיח מרכז חיים בישראל בשנתיים האחרונות. על מנת לעמוד בדרישה זו, המציא העותר לידי המשיב ביום 29.7.2013 מסמכים שונים (בין היתר: חוזה שכירות; אישור מטעם הרשות המקומית; תלושי משכורת), אשר לטענתו מעידים על מרכז חיים בישראל בתקופה הרלוונטית.

ביום 6.8.2013 הודיע המשיב לעותר כי המסמכים שצורפו אינם מספקים לשם הוכחת מרכז חיים בישראל. בהמשך הגיש העותר למשיב מסמכים נוספים, אך ביום 7.10.2014 נשלחה לעותר הודעה כי גם מסמכים אלה אינם מוכיחים מרכז חיים כנדרש.

3.

בעתירתו טען העותר כי לא היתה הצדקה לשלילת מעמדו בישראל, כאשר לדבריו הוא "ויתר בתקופה זמנית על מעמדו [...] ומהרגע שחלפה הסכנה מיד ביקש להשיב לו בחזרה את תעודת הזהות". נטען כי במקרים מעין אלה, בהם מלכתחילה החזיק המבקש ברישיון לישיבת קבע, נדרש המשיב לנקוט אמת מידה מקלה. עוד נטען בעתירה, בין היתר, כי החלטתו של המשיב פוגעת באופן קיצוני ובלתי מוצדק בזכותו של העותר לחיי משפחה, שכן נמנע ממנו לחיות בישראל לצד אשתו וששת ילדיו, אשר זקוקים לנוכחותו

4.

דין העתירה להידחות על הסף.

החלטותיו של המשיב, לבטל את מעמדו של העותר כתושב קבע (לבקשתו-שלו) ולא להשיב לו את מעמדו זה, ניתנו מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ). הדרך המתאימה להשיג על החלטות אלה, היא באמצעות הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ( סעיף 5(1) ופרט 12(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 ). ככלל, כאשר קיימת ערכאה שיפוטית אשר מוסמכת לדון בטענותיו של העותר וליתן לו את הסעד המבוקש, לא יידרש לכך בית משפט זה בשבתו כבג"ץ ( ראו, למשל, בג"ץ 4526/13 פלונים נ' שר הפנים (15.8.2013)).

למעלה מן הצורך אציין, כי הרואה עצמו נפגע מהחלטתה של רשות, לפי חוק הכניסה לישראל, רשאי להגיש ערר לבית דין לעררים (ראו סעיפים 13כב-כד והתוספת לחוק הכניסה לישראל). ואולם, מאחר שההחלטות בעניינו של העותר ניתנו בלשכת רשות האוכלוסין בעפולה, ונכון להיום, במחוז זה טרם הוקם בית דין לעררים, נראה כי הדרך הנכונה לתקוף את ההחלטות היא, כאמור, באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (בהקשר זה ראו: בג"ץ 4747/14 אורבמרים נ' מדינת ישראל (31.7.2014); בג"ץ 429/15 אנג'ור נ' שר הפנים (10.2.2015)).

5.

לסיכום, מאחר שלעותר עומד סעד חלופי, העתירה נדחית על הסף.