בג"ץ 3601/02 נינה כץ נ. עו"ד אפרים פוקס

בפניי בקשה לפטור מהפקדת ערבונות במסגרת ההליכים שבכותרת. למעשה, המדובר הוא בבקשה להמיר את החובה להפקיד ערבון בבטוחה אחרת שבידי המשיבים.

מן החומר שבפניי עולה, כי המערערים הם הנהנים בנאמנות, אשר הנאמן בה הוא המשיב 1. טענת המערערים היא, כי ניתן יהיה לשלם את הוצאות ההתדיינות, אם יחוייבו בהם, מתוך נכסי הנאמנות.

1.בפתח דברי אעיר כי לכאורה הסמכות לדון בפניה שעניינה נכסי הנאמנות מסורה לבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979. הוראה זו חלה הן על עניינים שלגביהם הוזכרה בחוק המפורש סמכות בית המשפט המחוזי, והן על כל עניין אחר (לעניין הסמכות העניינית, ראו ש' כרם, חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 , (מהדורה שלישית, 1995) עמ' 558). דומה, כי ברוח זו פעלו המערערים כשפנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעשות שימוש בנכסי הנאמנות לצורך מימון אגרה והפקדת ערבון. עם זאת, איני רואה מקום להכריע בעניין זה, אשר לא נטען בפניי, ועל כן אדרש לטענות המערערים לגופן.

2.טענה אחת של המערערים היא כי ניתן יהיה לשלם את הוצאות ההתדיינות מתוך כספי הנאמנות. טענה זו מעוררת קושי, עובדתי ועקרוני. במישור העובדתי עולה כי בשלב זה אין לנאמנות נכסים נזילים, מהם ניתן לשלם את הערבון. ברמה העקרונית, המערערים אינם הבעלים של נכסי הנאמנות, כי אם בעלי זכות להנאה, בתנאים שנקבעו, מתוך אותם נכסים. דברים אלו מתחדדים נוכח הוראות חוק הנאמנות. החוק אינו מקנה זכויות בנכס נאמנות לאדם כלשהו, גם לא לנהנה. החוק מקנה לנהנה מערכת הגנות בפני הפרות חובה מצד הנאמן, העלולות לגרום לו נזק בלבד. לכל היותר, יכול נהנה להמחות או לשעבד את זכותו להנאה בלבד (ראו כרם , לעיל, עמ' 131, 186). בהעדר זכות של המערערים בנכסי הנאמנות (להבדיל מזכותם כנהנים), עומד בדרכם קושי עקרוני לעשות שימוש בנכסים אלה כרצונם. אעיר, בשולי עניין זה, כי שאלת השימוש בנכסי הנאמנות מעוררת מעצם טיבה את שאלת מטרת הנאמנות ותכליתה. כמוסבר, שאלה זו, וההוראות האופרטיביות הקונקרטיות הנגזרות ממנה, מצויים לכאורה בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

3.אשר לקיומה של בטוחה חלופית בידי הנאמן. המערערים אינם מצביעים על חבות מוגדרת ומגובשת של המשיב 1 כלפיהם, מתוכה ניתן יהיה לקזז סכום הוצאות שייפסק לטובתם. הם אינם מצביעים על נכס נאמנות נזיל, אשר יוכל להוות בטוחה חלופית הולמת. הם אינם חולקים על הקביעות שנקבעו, לעניין זה, בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 15.5.02. הם אינם מעלים כל טענה כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין אי היכולת לגייס הלוואה כנגד נכס הנאמנות העיקרי, בשל הערת אזהרה הרשומה על הנכס האמור. במצב דברים זה, איני סבור כי המבקשים עמדו בנטל להראות כי ביד המשיב בטוחה חלופית הולמת, אשר יכולה לבוא במקום הפקדת ערבון, ואשר יהיה בה כדי להבטיח את הוצאות המשיב, המיוצג בהליך בידי עורך דין. האפשרות כי בעתיד תהא ביד המערערים זכות מגובשת לתשלום כספי, אשר כנגדה יוכל הנאמן לקזז סכום הוצאות, אינה מספקת לו בטוחה הולמת כעת, (או עם סיום הליכי הערעור, לכל המאוחר), וזהו המועד הקובע לעניין זה.

4.בשינויים המחוייבים, דברים אלה יפים אף ביחס לערובות המוצעות כלפי המשיבות 2 ו-3. מן החומר שבפניי עולה בבירור, כי למשיבות אלה עניין ממשי בהליכים. יש להביא בחשבון, על כן, גם את האינטרס שלהן בהוצאות במסגרת ההליכים שבכותרת. אין המערערים מצביעים על חיוב כלשהו לטובתם, מצד גורמים אלה, אשר ממנו ניתן יהיה לקזז סכום הוצאות, אם וככל שסכום כזה יושת במסגרת ההליך שבכותרת. לכל היותר, הם מצביעים על חבויות של המשיבה 3 כלפי הנאמנות , אשר לא הובהר מועד מימושן בפועל. מעבר לכך שלא הוברר במידה מספקת כי המדובר בחבויות מגובשות וברורות, הרי, שכמוסבר לעיל, בין הנאמן (המנהל את נכסי הנאמנות), לבין המערערים, אין זהות משפטית. ההיפך הוא הנכון: ישנה יריבות משפטית, המוצאת ביטויה בתיק שבכותרת. במצב זה, חבות של מאן דהוא לטובת הנאמן (או הנאמנות) אינה, מניה וביה, חבות לטובת המערערים, וממילא אין בה כדי להוות בסיס הולם לזכות קיזוז אשר המערערים יכולים להצביע עליה כתחליף להפקדת ערובה. הדברים מתחדדים נוכח קיומם של תנאים שונים לכך שנכסי הנאמנות יוכלו לשמש את המבקשים (בין השאר, הדרישה לכך שההנאה מן הנכסים תיעשה בישראל).

5.במצב זה, ונוכח העובדה שמן החומר עולה כי המערערים לא שילמו הוצאות אשר נפסקו לחובתם בהליכים קודמים, איני רואה מקום להעתר למבוקש, ולחשוף את המשיבים לאי ודאות ממשית בכל הנוגע ליכולתם להיפרע מן המערערים הוצאות אשר ייפסקו לטובתם. הדברים אמורים במיוחד נוכח העובדה, שאין בפניי כל טענה לאי יכולת של המבקשים להפקיד את סכום הערבון שנקבע. במצב זה, אין חשש כלשהו לפגיעה בזכותם של המבקשים למצות הליכים בבית משפט זה אם יחוייבו בהפקדת ערבון בדרך של הפקדה כספית או הפקדת ערבות בנקאית. לעומת זאת, ישנו חשש כי הסתפקות בחלופות אחרות יפגע, ואפשר שאף פגיעה ממשית, ביכולת המשיבים להיפרע מן המערערים. במצב זה, החלטתי לדחות את הבקשה העיקרית שבפניי.

6.אשר לבקשה לדחיית הערעורים שבכותרת, באין ערבון במועד, הרי שדינה להידחות. המדובר בשני הליכים שבהם מותקפת אותה החלטה עצמה. האיחור כביכול בו נתלים מבקשי הדחייה נוגע אך לבקשת הרשות לערער. אין מחלוקת, כי בקשת הפטור שבפניי הוגשה לא פחות מ-15 ימים לפני חלוף המועד להפקדת הערבון במסגרת הערעור שבכותרת. גם לגבי בקשת הרשות לערער מתברר, כי בקשת הפטור הוגשה בתוך מסגרת המועדים להפקדת הערבון. במצב זה, אני סבור כי אפשר שהמשיבים נחפזו מעט בבקשת הדחייה שהגישו. אף כי אין בפניי בקשה מפורשת להארכת המועד להפקדת הערבון, ברי כי דחיית ההליכים בשל אי הפקדתו עד עתה, ומה גם שמתקיימים הליכים למתן פטור מהפקדת ערבון, תהא תוצאה דראסטית, ובלתי מוצדקת לחלוטין בנסיבות העניין. הבקשות לעניין זה נדחות, אפוא.

7.אשר לבקשה החלופית מטעם המבקשים לאיחוד הערבויות עליהן הורה בית המשפט בכל אחד משני ההליכים שבכותרת, הרי שדין בקשה זו להתקבל. הטענות בכל אחד מן ההליכים זהות. ההליכים השונים הוגשו, ככל הנראה, מטעמי זהירות. קיומם הכפול, זה לצד זה, אינו נוטה לגרור אחריו תוספת משמעותית בהוצאות הצפויות בסופו של ההליך. במצב זה, איני רואה כל עילה לכפילות הערבויות, וניתן להסתפק בערובה עליה הורה בית המשפט במסגרת הערעור, בסך 30,000 ₪. ערובה זו תופקד תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו, והיא תכסה גם את ההוצאות בבקשת הרשות לערער, אם בסופו של דבר יוחלט כי יש צורך בבקשת הרשות לערער. לא תופקד הערובה תוך המועד האמור, יידחו ההליכים שבכותרת, בלא צורך בכל הודעה נוספת.

אעיר, בשולי הדברים, כי לא ראיתי לנכון להתייחס אף לבקשה שבפניי (מטעם הנאמן) להגדלת הערבון, בהיותה לקונית ובלתי מפורטת לגמרי.

8.בפניי גם בקשה מטעם משיבה 2 למחיקת שני ההליכים שבכותרת. הבקשה תובא לתגובת המבקשים תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. אחרי כן, ובהמשך להחלטתי בעניין זה, ייקבע הצורך בבירור שאלת ההליך הראוי לתקיפת החלטתו של בית משפט קמא – ערעור בזכות, או בקשת רשות לערער.