בג"ץ 3609/16 מיכאל חנניב נ. מדינת ישראל משרד הבריאות

השופטת א' חיות :

1.

בשנת 1999 החל העותר לעבוד כמחסנאי בשירות המדינה לאחר שהוכר כנכה והופנה לשיקום מקצועי על ידי המוסד לביטוח הלאומי. עם קבלתו לעבודה קבעה ועדה רפואית לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות ) כי זכותו של העותר לפנסיה תוגבל אם יפרוש מעבודתו בשל הנכות שממנה סבל בעת קבלתו לעבודה. בשנת 2008 פרש העותר מעבודתו בשירות המדינה בשל מגבלות רפואיות שלא אפשרו לו להמשיך ולבצע את תפקידו. לאחר פרישתו תבע העותר את המדינה בבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי נשללה ממנו הזכות לצאת לפנסיה רפואית (ע"ב 8240-02-09). מספר שנים לאחר הגשת התביעה הגיעו העותר והמדינה להסכם פשרה לפיו העותר יופנה לוועדה רפואית שתקבע האם במועד פרישתו היה כשיר לעבוד בתפקידו, ואם לא תקבע את אחוזי נכותו לצורך גמלה. ביום 13.8.2015 קבעה הוועדה הרפואית כי בעת שפרש העותר לא היה כשיר לעבוד כמחסנאי וכי קיים קשר סיבתי בין המגבלה הרפואית ממנה סבל עם קבלתו לעבודה ובין המגבלות הרפואיות שבעטיין פרש משירות המדינה.

2.

העותר הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית לוועדה הרפואית לעררים לפי סעיף 7 לחוק הגמלאות (להלן: ועדת העררים ) וביום 18.2.2016 קבעה גם ועדת העררים כי יש קשר סיבתי בין המגבלה הרפואית של העותר בעת פרישתו מעבודה והנכות ממנה סבל בעת שהתקבל לעבודה. בעקבות החלטתה של ועדת העררים הגיש העותר את העתירה דנן בה הוא טוען, בין היתר, כי ועדת העררים פעלה בניגוד להוראות הסכם הפשרה וקבעה שהעותר סיים את עבודתו בשירות המדינה בשל המגבלה הרפואית שממנה סבל בעת קבלתו לעבודה על סמך בדיקת מצבו הרפואי העדכני ולא על סמך מצבו הרפואי בשנת 2008. בתגובתה לעתירה הודיעה המדינה כי לאחר בחינת טענות העותר הוחלט כי יש מקום להחזיר את עניינו לוועדת העררים על מנת שתדון פעם נוספת בסוגית כושרו הרפואי, לרבות בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מגבלותיו הרפואיות במועד קבלתו לשירות המדינה ובין מגבלותיו הרפואיות בעת פרישתו משירות המדינה, ותיתן החלטה מפורטת ומנומקת בנושא. עוד הודיעה המדינה כי במסגרת ההחלטה תיתן ועדת העררים את דעתה לשאלה האם יש קשר סיבתי בין פרישתו של העותר מהעבודה ובין הנכות שבעטיה הוגבלה זכאותו לפנסיה בעת קבלתו לעבודה.

3.

בעקבות האמור בתגובת המדינה לעתירה התבקש העותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו וביום 22.9.2016 הודיע העותר כי הוא עומד על העתירה. לטענתו הסכמת המדינה לכך שוועדת העררים תדון בעניינו פעם נוספת אינה מרפאת את הפגמים שנפלו בהחלטתה מלכתחילה ואינה נותנת מענה לטענתו העיקרית לפיה היה על הוועדה לקבל החלטה בעניינו בהתאם למצבו הרפואי במועד פרישתו בשנת 2008.

4.

לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי נוכח הסכמת המדינה להחזיר את עניינו של העותר לוועדת העררים על מנת שתיתן החלטה חדשה, העתירה במתכונתה זו מיצתה את עצמה ודינה להימחק. ככל שתהיה לעותר עילה לכך, שמורה לו הזכות לנקוט בהליך מתאים נגד החלטתה החדשה של ועדת העררים, כאמור.

אשר על כן, העתירה נמחקת.

אין צו להוצאות.