בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
ויקטור גואטה
נ
ג
ד
המשיבים:
1.עו"ד רחל שיבר – פרקליטות מחוז מרכז
2.עו"ד ערן שנדר – פרקליט המדינה
3.עו"ד מני מזוז – היועץ המשפטי לממשלה
עתירה למתן צו עשה
בשם העותר : עו"ד גילה גואטה
בשם המשיבים : עו"ד הרן רייכמן
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
העותר בעתירה שבפנינו הינו נאשם ברצח בתיק המתנהל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (פח 1809/04). באת-כוח העותר מבקשת, כי בית-משפט זה יורה לפרקליטות המדינה להגיש כתב אישום כנגד מרדכי ביסמוט, אחד מעדי התביעה במשפטו (להלן: ביסמוט), בגין עבירות שונות וכן שכתב האישום כנגד העותר יתוקן.
ביום 12.5.2005, הוגש כנגד העותר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירת רצח של מר יצחק (איזו) שוורץ (להלן: המנוח). החקירה הפלילית כנגד העותר נפתחה לאחר ששמו הוזכר על-ידי ביסמוט, בחקירה שהתנהלה כנגדו במשטרה בעניין אחר. ביסמוט סיפר בחקירתו על-כך, שהעותר ביקש ממנו לסייע לו לרצוח את המנוח, על ההכנות שנעשו לקראת הרצח וכן סיפר, כי התלווה אל העותר לנסיעה לבית המנוח, אך לבסוף הרצח לא יצא אל הפועל. כנגד ביסמוט לא הוגש כתב אישום והוא שימש כעד תביעה בהליך המשפטי שהתנהל כנגד העותר. במהלך המשפט טען העותר, כי ביסמוט הינו הרוצח האמיתי וכי נרקמה נגדו עלילה.
לטענת באת-כוח העותר, ניתן ללמוד מעדותו של ביסמוט בפני בית-המשפט המחוזי, כי הוא אשם בעבירות של ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח ועל-כן יש להעמידו לדין בגין עבירות אלו. בנוסף, טוענת באת-כוח המבקש, כי יש להעמיד את ביסמוט לדין בגין רצח של מר מיכאל כהן.
בא-כוח המשיבה מבקש, כי העתירה תידחה על-הסף, בהיעדר עילה להתערבות בית-משפט זה בהחלטת הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה, שלא להגיש כתב אישום כנגד ביסמוט ולא לשנות את כתב האישום שהוגש כנגד העותר. לפי טענת בא-כוח המשיבה, הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה ניהלו חקירה יסודית ומפורטת, ובסופה הגיעו להחלטה שלא להעמיד את ביסמוט לדין, לאחר ששוכנעו, כי אינו נושא באחריות למותו של המנוח. לאור זאת, נראה, כי לא מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית-משפט זה בהחלטת הפרקליטות.
דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, ההלכה הינה, כי בית-משפט זה יתערב בהחלטותיהן של רשויות אכיפת החוק במקרים נדירים בלבד. הדבר נכון במיוחד לגבי החלטות שלא להעמיד אדם לדין מחמת היעדר ראיות. יפים לעניין זה דבריו של בית-משפט זה בבג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נד(1) 659, 667:
"אכן, אם על דרך הכלל לא ימהר בית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול-הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים שבהם חרגה ביתר ממיתחם שיקול-הדעת אשר ניתן לה".
מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים בהם נראה, כי ההחלטה שלא להעמיד אדם לדין "לוקה בטעות ברורה, בולטת וקיצונית" (כדברי השופט ג' בך בבג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נ(4) 1, 10). כמו-כן, לא נראה, כי ההחלטה התקבלה שלא ביושר, או שלא בתום-לב או כי היא בלתי סבירה בעליל.
אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, י"ב
באלול תשס"ו (5.9.06).
ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ש ו פ ט