בג"ץ 3687/05 אמיר לירן נ. בית המשפט המחוזי בת"א- כב' השופט אברהם טל

השופטת א' חיות:

זוהי עתירה המכוונת נגד החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב (השופט א' טל) לדחות את מועד הדיון הקבוע בעתירה מינהלית שהגיש העותר.

1.תמצית העובדות הצריכה לעניין היא זו: העותר, יחד עם אחרים, הגישו ערר לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה בקשר לתוכנית המתאר רנ/50א בראש העין (להלן: תוכנית המתאר ). הערר התקבל, אך המועצה הארצית לתכנון ולבניה הורתה על דיון נוסף בערר בוועדת המשנה, בין היתר משום שהמצב המשפטי-תכנוני החל על המקרקעין הרלבנטיים השתנה (להלן: החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה ). במסגרה הדיון הנוסף בוועדת המשנה נדחה הערר, תוכנית המתאר אושרה ודבר אישורה פורסם ברשומות.

על החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה, וכן על פגמים שונים שנטען כי נפלו בתוכנית המתאר עצמה, הגיש העותר בחודש ספטמבר 2002 עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב (להלן: העתירה המינהלית הראשונה ). העתירה המנהלית הראשונה התקבלה בחודש ינואר 2004, ובפסק הדין קבע בית המשפט (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל) כי החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה בטלה. פועל יוצא מפסק דין זה, לשיטת כל בעלי הדין, הוא כי תוכנית המתאר חסרת תוקף, אך המשיבים 2-4 ו-6 שלא השלימו עם תוצאה זו הגישו ערעורים על פסק הדין, התלויים ועומדים בפני בית משפט זה (להלן:

הערעורים ).

2.בחודש מרץ 2004 פנה העותר בעתירה שניה לבית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב (להלן: העתירה המינהלית השנייה ). בעתירה זו טען כי פסק הדין שניתן ביטל, הלכה למעשה, את תוקפה של תוכנית המתאר, ונוכח העובדה כי המשיבים לא עתרו לעיכוב ביצועו, יש להורות על פרסום הביטול ברשומות. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע מספר מועדים לדיון בעתירה המינהלית השנייה, אך אלה נדחו בזה אחר זה בעקבות בקשות מטעם המשיבים 2-6, שטענו כי הכרעה בערעורים על פסק הדין עשוייה לייתר את הדיון בעתירה המינהלית השנייה ועל כן, אין מקום לדון בה, לעת הזו. במסגרת בקשות הדחייה הנ"ל התחייבה המשיבה 5 – הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראש העין – שלא להוציא היתרי בנייה על פי תוכנית המתאר, עד להכרעה בערעורים. העותר, מצידו, התנגד לכל בקשות הדחייה ואף הגיש בחודש אוגוסט 2004 בקשת רשות לערער לבית משפט זה על אחת מהחלטות הדחייה. בקשה זו נדחתה ונקבע כי על פי הוראותיו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים ), לא ניתן להגיש בקשת רשות לערער על החלטות בדבר דחיית מועדי דיונים (החלטת השופטת ביניש בבר"ם 7909/04).

3.ביום 15.3.2005 התקיים דיון בבית המשפט לענינים מינהליים בבקשת העותר למתן פסק דין בעתירה המינהלית השנייה. במהלך הדיון עמד בית המשפט על פרק הזמן הארוך שחלף מאז הוגשה העתירה ללא שהתקיים בה דיון לגופו של עניין, אולם חזר וציין כי פסק הדין בערעורים אכן עשוי לייתר את הדיון בעתירה. לפיכך החליט לדחות פעם נוספת את מועד הדיון בעתירה המינהלית השניה ליום 26.6.2005. החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו. בעתירה טוען העותר כי החלטות בית המשפט לענינים מינהליים לדחות פעם אחר פעם את מועדי הדיון בעתירה המינהלית השניה פוגעות בזכות הגישה של העותר לערכאות משפטיות ומבטלות הלכה למעשה את תוקפו של פסק הדין בעתירה המינהלית הראשונה. כן נטען כי ההחלטות אינן סבירות שכן הן אינן עולות בקנה אחד עם התכלית של חוק בתי משפט לענינים מינהליים הקובע סדרי דין מהירים ויעילים לדיון בעתירות המובאות בפניו.

4.דין העתירה להידחות. הלכה היא, כי בית משפט זה לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים המתנהלים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם מתגלה כי בית המשפט פעל בחוסר סמכות, או "אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (ראו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים פ"ד מא(4), 683) (להלן: עניין הלפרין ). עוד נפסק בעניין הלפרין כי:

"קביעת הרכבים, קביעת מועדים, דחיית משפטים, והעברת תיקים צריכות להיות נושאים המושארים לשיקול דעתו של הגורם השיפוטי המוסמך בבית המשפט, שהופקד על נושא זה לפי חוק יסוד: השפיטה, או חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984" (שם, 702).

המקרה שבפנינו אינו מגלה תופעה קיצונית של שרירות והוא עניין מובהק המסור לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין. די בכך על מנת לדחות את העתירה. העובדה שהעותר הגיש בעבר בקשה זהה במסגרת בקשת רשות לערער שנדחתה, אך מחזקת את המסקנה כי אין מקום לעתירה שכן אין לאפשר לעותר לעקוף את משוכותיו של סדר-הדין הנוהג בבתי המשפט לענינים המינהליים, באמצעות עתירה לבג"ץ.

העתירה נדחית.