בג"ץ 3697/08 יגאל חבר נ. משטרת ישראל

השופטת א' חיות:

בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי המשיבה 1 תסיר את הבקשה שהגישה לבית משפט השלום בקריות לחילוט ערבויות שהופקדו על ידם, ותחת זאת תגיש נגדם כתב אישום בגין הפרת הוראה חוקית, ככל שיש בידה ראיות לכאורה בעניין זה.

1.

העותר 1, אשר שימש משנת 1990 כמפקד איגוד ערים שירותי כבאות והצלה אזור טבריה, נעצר ביום 7.1.2008 בחשד לגניבה בידי עובד ציבור, מרמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. ביום 13.1.2008 נתן בית משפט השלום בקריות תוקף של החלטה להסכמה אליה הגיעו הצדדים ולפיה העותר 1 ישוחרר בתנאים מגבילים, שלהבטחתם תופקד על ידו ערבות בנקאית על סך 75,000 ש"ח וכן תופקד על ידי אשתו, העותרת 2, ערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח. בהחלטה מיום 18.2.2008 נעתר בית משפט השלום באופן חלקי לבקשת המשיבה 1 והורה על הארכת התנאי האוסר על העותר 1 לשוב למקום עבודתו למשך 90 ימים נוספים. ערר שהגיש העותר 1 על החלטה זו נדחה. כחודש לאחר מכן, ביום 10.3.2008 הגישה המשיבה 1 לבית משפט השלום בקשה נגד העותרים לפי סעיפים 51 ו-52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) לחילוט הערבויות ולקביעת תנאי שחרור נוספים, בטענה כי העותרים הפרו את תנאי השחרור וניסו לשבש פעולות חקירה. לאחר שהועבר לידיהם חומר הראיות הרלוונטי לבקשת החילוט, פנו העותרים לבית משפט השלום בבקשה לדחות את מועד הדיון בבקשה עד לאחר שיוגש נגדם כתב אישום לבית המשפט המוסמך בגין הפרת הוראה חוקית, שכן לטענתם רק באופן זה יהיה בידם להתגונן כדבעי מפני המיוחס להם. בהחלטתו מיום 15.4.2008 דחה בית משפט השלום את בקשת העותרים, בקובעו כי הגשת כתב אישום בגין הפרת הוראה חוקית אינה מהווה תנאי להפעלת הסמכות המוקנית לו מכוח סעיף 51 לחוק המעצרים. הדיון בבקשת החילוט לגופה נקבע ליום 6.5.2008.

2.

מכאן העתירה שלפנינו, בה טוענים העותרים כי ככל שהמשיבה 1 סבורה שתנאי השחרור הופרו על ידם, מן הראוי כי תגיש נגדם כתב אישום בגין הפרת הוראה חוקית ולא תעתור לחילוט הערבות לפי סעיף 51 לחוק המעצרים. לטענת העותרים, לצורך חילוט ערבות נדרש רף ראייתי גבוה יותר מאשר ראיות לכאורה ואילו בהליך שמבקשת המשיבה 1 לקיים לפי סעיף 51 לחוק המעצרים לא ניתן לקיים דרישה זו, שכן אין בידיה אלא ראיות לכאורה בכתב להוכחות המיוחס להם. לעומת זאת, במידה ויוגש כתב אישום נגד העותרים תידרש המשיבה 1 להציג ראיות מעבר לכל ספק סביר לצורך הוכחת הפרת תנאי השחרור ותינתן להם הזדמנות ראויה להפריך ראיות אלה תוך הגשמת זכותם למשפט הוגן. העותרים מציינים בהקשר זה כי אין כל חשש שלא ניתן יהיה לממש את הערבויות בשלב שלאחר הרשעתם בדין, ככל שיורשעו. העותרים מוסיפים ומדגישים כי הם אינם טוענים שבית משפט השלום אינו מוסמך לדון בבקשת החילוט, אך לשיטתם עליו להפעיל סמכות זו רק מקום שבו לא ניתן להגיש כתב אישום ולקיים הליך שיפוטי שיאפשר למפר לכאורה למצות את זכויותיו. לטענת העותרים, קבלת עמדה זו תימנע פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין החוקתית שלהם וכן יימנע חשש מפני העמדתם בסיכון כפול ומפני מתן החלטות שיפוטיות סותרות, וזאת נוכח העובדה שהמשיבה 1 הודיעה כי אכן בכוונתה להעמידם לדין בגין הפרת הוראה חוקית. לבסוף מבקשים העותרים כי יינתן צו ביניים לפיו עד למתן פסק דין בעתירה יימנע בית משפט השלום מלדון בבקשת החילוט.

3.

דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק ככלל אינו נזקק לעתירה מקום שבו קיים בידי העותר סעד חלופי ובכלל זה סעד במסגרת הליך אזרחי או פלילי בבתי המשפט הרגילים (ראו בג"ץ 5016/06 קורקין נ' בית המשפט המחוזי ת"א (לא פורסם, 24.8.2006)). טענת העותרים לפיה היה מקום להגיש נגדם כתב אישום בעניין הפרת תנאי השחרור חלף הגשת בקשה לחילוט הערבות מקומה בהליך החילוט המתנהל נגדם. במסגרת הליך זה, שטרם הוכרע, רשאים העותרים להעלות את כל הטענות הנזכרות בעתירה וככל שיהיה צורך בכך יוכלו הם להשיג על ההחלטה שתתקבל בעניינם בדרכים הקבועות לכך בדין. בנסיבות אלה ומשקיים לעותרים סעד חלופי לצורך העלאת טענותיהם כאמור, אין מקום כי בית משפט זה יידרש לעתירה (ראו והשוו בג"ץ 6224/05 בוטח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2005)).

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.