בג"ץ 3703/16 פלוני נ. ביה"ד הרבני האזורי ירושלים

השופט נ' הנדל:

1.עניינה של העתירה שלפנינו הוא צו עיכוב יציאה מהארץ למשך שנה, אשר ניתן במעמד צד אחד, כנגד העותר, על ידי בית הדין האזורי ירושלים. לטענת העותר, הצו ניתן בחוסר סמכות שכן על פי תקנות בתי הדין הרבניים, רשאי בית הדין לתת צו במעמד צד אחד רק למשך שלושים יום (תקנה קז לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות בתי הדין )). טענת העותר היא שעל אף שלאחר נתינת הצו, התקיים דיון במעמד שני הצדדים, לא הוצא צו חדש והצו המקורי לא הוארך, ולכן תוקפו בטל. טענה נוספת שהעלה העותר נוגעת לדחיית ערעורו בפני בית הדין הגדול על-ידי דן יחיד, ולא על ידי מותב תלתא.

2.דינה של העתירה להידחות. מבין השיטין אני למד, וזאת על אף שהעותר לא ציין זאת בעתירה, כי הצו שניתן על ידי בית הדין האזורי בתאריך 17.02.16 אינו אלא הארכה של צו שניתן על ידי בית משפט לענייני משפחה טרם העברת ההליך לבית הדין, שתוקפו היה עד לתאריך 21.02.16. כלומר אין עסקינן במתן צו ראשוני, אלא בהארכת צו קיים. אכן צו עיכוב יציאה מהארץ הניתן במעמד צד אחד, צריך להינתן לשלושים יום, וזאת על מנת לאפשר לנמען הצו להשמיע את טענותיו בפני בית הדין. אך עם זאת, תקנה קז (8) לתקנות בתי הדין, קובעת: "בכל צו לעיכוב יציאת אדם מהארץ רשאי בית-הדין, כאשר הוא רואה צורך בכך, גם אם לא נתבקש לכך על-ידי אחד מבעלי-הדין, להאריך, גם שלא במעמדם, את עיכוב היציאה, לתקופה נוספת, שלא תעלה על שנה". מבלי להיכנס לתכלית התקנה, ולשאלות מתי ובאיזה מידה יש לעשות בה שימוש, טענת העותר לחוסר סמכות אינה תואמת את הוראות תקנה זו. ברם סמכות לחוד וסבירות לחוד. יש לשמור על זכותו של אדם אשר הוצא נגדו צו להשמיע את קולו בעניין. נקודה זו מתיישבת עם דרישת התקנה לכך שצו הניתן במעמד צד אחד יהיה תקף לשלושים יום.

הסיבה שצו שניתן במעמד צד אחד תקף לשלושים יום, נעוצה בהגנה על זכותו של נמען הצו, להשמיע את טענותיו בפני הערכאה הדיונית. דבר זה נעשה בענייננו. כבר בהחלטת בית הדין המקורית נכתב: "במידה והבעל יגיש לביה"ד התנגדות בכתב, על המזכירות לקבוע מועד לדיון תוך 7 ימים מהגשת ההתנגדות". ואכן לאור התנגדות העותר, בתאריך 01.03.16 נקבע דיון בפני בית הדין האזורי בו נשמעה התנגדותו של העותר. חרף התנגדותו, דחה בית הדין, במותב תלתא, את ההתנגדות ואישר את צו עיכוב היציאה מהארץ. לאור זאת, לא עולה מתיאור האירועים כי נפגעה זכותו המהותית של העותר להשמיע בפני בית הדין את התנגדותו לצו.

3.גם טענתו של העותר בנוגע לדחיית בקשתו בבית הדין הגדול על ידי דיין אחד, דינה להידחות. מתן צו עיכוב יציאה מהארץ, הוא בגדר 'החלטה אחרת' של סעד זמני ולא בגדר פסק דין המסיים את הסכסוך שבין הצדדים. משכך, הזכות לערער על החלטה זו אינה קנויה לבעל הדין, והגשת הערעור מצריכה מתן רשות מבית הדין (ראה: תקנות קלב-קלג לתקנות בתי הדין). על אף שכותרת המסמכים שהוגשו לבית הדין על ידי העותר היתה 'ערעור', הרי שיש לראות בה בקשת רשות ערעור. הבקשה נבחנה על ידי דיין בית הדין הגדול, ונדחתה לגופה כדין.

גם לגופה של החלטה, איני מוצא פגם בהחלטת בית הדין הגדול. על אף שהבעל גילה נכונות להפקיד גט בבית הדין, על בית הדין להבטיח כי גם זכויותיה הכלכליות של האישה לא יפגעו והדבר עשוי להצדיק, על-פי נסיבות המקרה ובשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, מתן צו (ראה: א' שוחטמן, סדרי הדין בבית הדין הרבני

ג , 1272 (2011)). המחלוקת בין הצדדים נסובה כעת על סכום העירבון שראוי להטיל על העותר כדי להבטיח שזכויות המשיבה לא יפגעו. בית הדין הגדול הציע לעותר לפנות בבקשה לעיון מחדש בפני הערכאה הדיונית ונראה שכך צריך היה העותר לעשות – כחלק ממיצוי ההליכים – טרם פנייתו לערכאה זו.

4.דינה של העתירה להידחות. משלא נדרשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות.