בג"ץ 3647/21 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

1.

העתירה תובא לדיון לפני מותב תלתא.

2.

הצדדים יֵערכו לטעון לגבי שלושה נושאים, הדורשים חידוד והבהרה:

(-)

בפסקה 28 לתשובת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: השיפוט הרבני ), הוזכרה תקנה קלג(3) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון ), וצוין כי מן האמור בה עולה, שניתן לקיים דיון ב'דן יחיד', ביחס לכמה הליכים. דא עקא, על פני הדברים, תקנה זו כלל אינה עוסקת בשאלת הסמכות; לא בזהות ההרכב, ולא במספר חבריו. נראה לכאורה, כי מוקד העניין בתקנה זו, נוגע לאפשרות ליתן הכרעה בעניינים מסוימים – "על-פי החומר שבכתב, ללא שמיעת הצדדים" , יהא ההרכב הדן באותו עניין, אשר יהא ( "בית הדין, או נשיא בית הדין הגדול, או אחד מדייני בית-הדין הרבני הגדול שהוסמך לכך" ); הא ותו לא. לא זו אף זו: דומה כי שאלת המותב המוסמך – מספר חברי ההרכב אשר ידונו בהליכים שבסמכות בית הדין – מוסדרת לכאורה בתקנה ד(3) לתקנות הדיון, העוסקת במישרין בשאלה זו.

(-)

נקודה נוספת, נוגעת לטענת השיפוט הרבני, כי גם סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הדיינים ), מהווה מקור סמכות לקיום דיון ב'דן יחיד', בעניין דוגמת זה שלפנינו. ברם, לאחר העיון, נראה כי גם שם כוונת המחוקק שונה. זאת, שכן מן הסעיף האמור עולה, כי אם ההחלטה שעליה מבקשים להשיג איננה החלטת ביניים, ואינה נמנית על אחד מן החריגים האחרים המצוינים שם, או בסעיף 8(ב) לחוק הדיינים, לא ניתן לדון בהשגה עליה ב'דן יחיד'. מאחר שהמקרה שלפנינו אינו עונה על מי מן ההגדרות הללו, דומה כי גם בו אין לכאורה כדי לסייע.

(-)

טענה נוספת שהועלתה בתשובת השיפוט הרבני, היא זו: "מאחר ובית הדין הגדול קבע כי הערעור שהגיש העותר הנו בגדר בקשת רשות ערעור, ולא ערעור בזכות, הרי שבהתאם לתקנות הדיון רשאי היה בית הדין הגדול ליתן את החלטתו בדן יחיד" . גם טענה זו טעונה הבהרה. ראשית – נראה כי הדברים האמורים אינם מדויקים. בתקנות הדיון אין בנמצא הוראה, שלפיה בקשת רשות ערעור יכול שתידון בדן יחיד; הוראה שכזו ניתן למצוא לכאורה בחוק הדיינים. כך, נוסף על העניינים שנמנו בסעיף 8(ב) ובסעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, ובתקנה ד(3) לתקנות הדיון, שבהם מתאפשר לדון בדן יחיד, נקבע בסעיף 12א לחוק הדיינים כך: "פסק דין של בית דין רבני אזורי ניתן לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול. החלטה אחרת של בית דין רבני אזורי ניתנת לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול, אם ניתנה רשות לכך מאת דיין

של בית הדין הרבני הגדול" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). סעיף זה קובע אפוא, כי כאשר מדובר ב "החלטה אחרת" , שלא ניתן להגיש ערעור עליה בזכות, כי אם ברשות, אזי הסמכות להכריע בבקשת הרשות לערער, נתונה לדיין יחיד של בית הדין הרבני הגדול. קושי נוסף: השיפוט הרבני בתשובתו (פסקאות 31-30 לתשובה), מבקש להבחין בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" באמצעות הכללים הנהוגים במשפט האזרחי, ובהתאם סבור, כי החלטה שמטרתה 'הבהרת פסק דין' – כמוה כ "החלטה אחרת" . דא עקא, בתקנות הדיון נקבעה הבחנה מסוג אחר; תקנות הדיון מגדירות באופן ברור מהי "החלטה אחרת" שתידרש רשות לערער עליה, ומהו "פסק דין" שהערעור עליו יהא בזכות. כך, תקנה קלב(1) לתקנות הדיון קובעת, כי "כל פסק-דין וכל החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין, ניתנים לערעור לבית-הדין הגדול" – ערעור בזכות. לעומת זאת, תקנה קלב(2) לתקנות הדיון קובעת, כי "על פסק-דין זמני או החלטת-ביניים אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית-הדין הגדול" – ערעור ברשות. עיון ראשוני בהחלטת בית הדין הרבני האזורי דנן, שערעור עליה הוגש לבית הדין הרבני הגדול, משמיענו לכאורה, כי ההחלטה האמורה היא "החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין" , ועל כן העותר היה רשאי להגיש עליה ערעור בזכות; לא בקשת רשות ערעור. כפועל יוצא, נראה כי גם סעיף 12א לחוק הדיינים, אינו יכול לשמש בענייננו כמקור סמכות לקיום דיון ב'דן יחיד'. נראה שגם פסק הדין בבג"ץ 3703/16 פלוני נ' ביה"ד הרבני האזורי ירושלים (29.5.2016) – אין בו כדי לסייע. באותו מקרה, מדובר היה בהחלטת ביניים 'קלאסית', ולא בהחלטה סופית, שכמוה כפסק דין; אין הנדון דומה לראיה. אמנם, נוסח פסק הדין שם עשוי להיות נתון לפרשנויות שונות, אך כשלעצמי איני סבור כי יש מקום להיקש שכזה; כל מקרה ונסיבותיו.