בג"ץ 3782/97 מדינת ישראל נ. מנסור אוסמה

השופט י. קדמי

המשיב הורשע - על פי הודאתו - בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 230/96), בביצוע שתי עבירות של סחר בסמים מסוכנים, בכך שמכר בשתי הזדמנויות לסוכן משטרתי כ- 9,5 גרם הירואין בכל הזדמנות; ונדון בשל כך לשלוש שנים מאסר, מחציתן לריצוי בפועל והמחצית האחרת על תנאי. כן הופעל כנגד המשיב, באורח מצטבר, עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים.

הערעור מכוון כנגד מידת העונש; כאשר לטענת המערערת - המדינה - הינו מופרז לקולא במידה המצדיקה את התערבותנו להחמרתו.

אכן, על פניו, העונש שנגזר על המשיב אינו מבטא את החומרה המאפיינת סחר בסמים מסוכנים קשים; ובמיוחד כך הם פני הדברים, כאשר מדובר בהפצת הירואין, שפגיעתו החמורה בצרכניו ובקהילה שעליה הם נמנים אינה צריכה הצגה.

בגזר דינו הזכיר בית המשפט את חומרת המעשים שבהם הורשע המשיב; והדגיש את חובתו "להעניש את עברייני הסם, סוחרי הסם, בענישה חמורה אשר יש בה יסוד של הרתעה הן לעבריין והן לעבריינים פוטנציאלים, על מנת למנוע את התפשטות הנגע".

ברם, מאידך גיסא, פירט בית המשפט המחוזי את נסיבותיו האישיות של המשיב: אדם צעיר כבן 30, נשוי ואב לילדים, אשר התדרדר בשנה שקדמה למעשים נושא האישום לצריכת סמים ומבקש עתה לסייע לו להיגמל מהם; והגיע למסקנה כי במקרה דנא - על אף האמור לעיל - ניתן להסתפק בעונש שגזר, על בסיס התקווה שבעקבות הטיפול שינתן למשיב אכן "יגמל מהתמכרותו לסם".

עמדתו של בית המשפט המחוזי אינה נראית לנו; ואנו לא מצאנו בנסיבותיו האישיות של המשיב וברצונו להיגמל מן הסם, עילה המצדיקה הקלה כה מרחיקה לכת לקולה כפי שמצא בית המשפט המחוזי.

בית משפט זה חזר והדגיש: כי יש להתייחס אל הפצתם של סמים מסוכנים - ובמיוחד כאשר מדובר ב"סם המוות הלבן" - בחומרה יתירה; וכי יש ליתן ביטוי מודגש לחומרה זו, במידת העונש הנגזר על המפיצים. קביעת חומרת העבירה בהכרתם של כל הנוגעים בדבר, היא תרומתו של בית המשפט למלחמת החורמה המתנהלת, למען הציבור, בנגע הסמים; והדרך לקדם השגתה של תכלית זו, היא בהטלת עונשים חמורים הנותנים לחומרת העבירה ביטוי מודגש.

הטלת עונשים קלים וגילוי יחס סלחני, לא זו בלבד שאינם מקדמים את מטרת הענישה; אלא - שעשויים הם, חלילה, ליטול מהפצת ההירואין את חומרתה היתירה ולהותירה בהכרת הנוגעים בדבר, כעבירה שאינה נושאת תווית של סיכון ממשי למבצעיה.

במצב דברים זה, החלטנו לקבל את הערעור. עם זאת, כידוע, ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין בהחמירה בעונשו של נאשם. אשר על כן, נסתפק בהעמדת עונש המאסר שעל המשיב לרצות בפועל על שלוש שנים; כאשר העונש המותנה ישאר על כנו כמות שהוא. תחילת ריצויו של עונש המאסר בפועל, מיום תחילת ריצויו של העונש המקורי, שגזר בית המשפט המחוזי.