בג"ץ 3799/18 אלי לנקרי נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

השופט י' אלרון :

1.

עניינה של העתירה בבקשת העותר לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 45020-09-15 ובע"ע 25214-10-15 (השופטת (בדימוס) ר' רוזנפלד , והשופטים א' איטח ו ר' פוליאק , ונציגי הציבור גב' מ' בירון בן גרא ומר ש' נוימן ) מיום 14.3.2018, במסגרתו נדחה ערעורו של העותר והתקבל ערעורה של המשיבה 2 על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בס"ע 34619-11-13 (השופט י' יוספי ונציגי הציבור מר י' כפיר וגב' פ' מרקוביץ ) מיום 30.8.2015.

2.

על פי העובדות המתוארות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, העותר עבד בסניף של המשיבה 2 באילת (להלן: הסניף ) משנת 1975, ובשנת 1988 מונה למנהל הסניף. בשנת 2008 נבחר העותר לראש עיריית אילת, ומאוחר יותר כיהן גם כסגן ראש העיר וכממלא מקום ראש העיר, תפקידים אותם מילא בשכר. משנבחר לשמש בתפקידים אלו, הוסכם בין הצדדים כי העותר ייצא לחופשה ללא תשלום מעבודתו אצל המשיבה 2, החל מיום 1.2.2009 עד למועד בו יחדל לכהן ב"תפקיד אופרטיבי בכיר" בעיריית אילת, ולא יאוחר מיום 31.12.2013.

בשלהי שנת 2012 נסגר הסניף, ועובדיו קיבלו תנאי פרישה על פי הסכם קיבוצי משנת 2008. עוד בטרם סגירת הסניף פנה העותר אל המשיבה 2 וביקש להחיל עליו את תנאי ההסכם הקיבוצי האמור, וזאת מבלי שביקש לשוב לעבודתו. משבקשותיו לא נענו, ובהסתמכו על תנאי החופשה ללא תשלום, הודיע העותר על כוונתו לשוב לעבודה. מאותה עת החלה חלופת מכתבים בין הצדדים בנוגע לכוונותיו של העותר לשוב לעבודתו ובנוגע לזכאותו לתנאי הפרישה לפי ההסכם הקיבוצי משנת 2008.

3.

העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע, בשלהי שנת 2013, בגדרה ביקש לקבל תנאי פרישה לפי ההסכם הקיבוצי משנת 2008 (במקום פיצויי הפיטורים שהוצעו לו).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו, אך עם זאת פסק כי המשיבה 2 תשלם לו פיצוי כספי בגין נזק לא ממוני בסך 290,000 ש"ח "בגין האופן בו סיימה את יחסי העבודה בין הצדדים ... בחוסר תום לב ותוך שהיא מסבה לתובע [העותר – י' א'] עוגמת נפש".

4.

הן העותר הן המשיבה 2 הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה לבית הדין הארצי לעבודה. בערעורו טען העותר כי היה על בית הדין לקבוע שהוא זכאי לקבל את תנאי הפרישה כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי משנת 2008. מנגד, המשיבה 2 טענה בערעורה כי טעה בית הדין כשפסק פיצוי כספי לעותר בגין פיטורים שלא כדין, אף שהעותר עצמו לא תבע סעד זה.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של העותר, תוך שקבע כי הלה אינו זכאי לתנאי הפרישה לפי ההסכם הקיבוצי משנת 2008, שכן יש לראות בו כמי שהתפטר מעבודתו. כמו כן, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה של המשיבה 2, שכן לא התקיימו במקרה זה הנסיבות החריגות המאפשרות פסיקת סעד שלא נתבקש על ידי התובע.

5.

משנדחה ערעורו והתקבל ערעורה של המשיבה 2, הגיש העותר עתירה זו. במוקד העתירה עמדתו של העותר לפיה המשיבה 2 לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו, ועל כן אין להסתפק בעניינו בתשלום פיצויי פיטורים אלא יש להחיל עליו את ההסכם הקיבוצי משנת 2008, שהוראותיו מיטיבות עימו .

לטענת העותר, פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה כולל "קביעות משפטיות מהותיות ושגויות, בעלות חשיבות ציבורית וכללית, החורגות מעניינו הפרטיקולרי של העותר ומצדיקות את התערבותו של בית משפט זה". זאת, לשיטתו, שכן פסיקתו של בית הדין הארצי מרוקנת מתוכן את הסכמות הצדדים בחוזה ביניהם בניגוד להוראות חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, והיא אף מנוגדת להלכה הפסוקה לפיה התפטרות או פיטורים דורשים ביטוי מפורש וחד משמעי. העותר סבור כי התערבותו של בית משפט זה נדרשת על כן כדי למנוע טעות משפטית בסוגיה מרכזית, החורגת מתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה.

6.

לאחר שעיינו בפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי לעבודה ובטענות הצדדים, אנו סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

7.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים בלבד, אשר בהם נפלה טעות משפטית מהותית או כאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 3582/18 שמעון ראם נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.5.2018); בג"ץ 1914/18 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (9.5.2018)).

8.

המקרה הנדון אינו נמנה בגדר מקרים חריגים אלו, ואינו מצדיק את התערבותנו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה.

בניגוד לטענות העותר, אשר ניסה לשוות לעתירתו אופי עקרוני, השאלה המשפטית העומדת במוקד העתירה אינה שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב, החורגת מעניינו הפרטני של העותר ועל כן טעונה הכרעתו של בית משפט זה. טענותיו של העותר כולן הן טענות ערעוריות

באופיין, הנוגעות לסכסוך בינו לבין המשיבה 2 בקשר לנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של סיום העסקתו אצלה.

הדברים נכונים שבעתיים ביחס להחלטתו של בית הדין הארצי לקבל את ערעורה של המשיבה 2 ולבטל את הפיצוי שנפסק לעותר. אף אם ביישום הדין על עובדות המקרה הגיע בית הדין הארצי למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין האזורי, אין בכך בלבד כדי לקבוע, כשיטת העותר, כי מדובר ב"טעות משפטית מהותית" או שנדרשת התערבות בהחלטת בית הדין הארצי משיקולי צדק.

9.

העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.