בג"ץ 3813/07 מריאטה פידלין נ. שר הבריאות

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

זוהי עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה לשר הבריאות ליתן לעותרת רישיון רופא, וכן יורה למשיבים 2-3, לנמק מדוע לא נרשמה העותרת ברשימת העולים הרופאים.

2.

העותרת היא יהודיה, אשר עלתה לישראל בשנת 2000. היא רופאה במקצועה, אשר למדה לימודי רפואה בלנינגרד שברוסיה, וסיימה אותם בשנת 1973. לטענתה, עם הגיעה לארץ, החלה בהליכים לקבלת רישיון רפואה בישראל. בין היתר, חיפשה מוסד רפואי שיקבלה לתקופה "הסתכלות" בת שישה חודשים, כנדרש בתקנות הרופאים (תנאים למתן פטור מחובת בחינה) , התשמ"ח-1988 (להלן - תקנות הרופאים), אשר הותקנו מכוח פקודת הרופאים [נוסח חדש] , התשל"ז-1976 (להלן - פקודת הרופאים). על-פי סעיף 2 לתקנות, ניתן פטור מחובת בחינה לרופא מחוץ לארץ אשר עסק ברפואה קלינית במשך 14 שנים קודם לכן, והתקיימו לגביו מספר תנאים, ביניהם, כי עבד בישראל שישה חודשים במוסד מוכר, לפי היתר מוגבל. תקופת עבודה זו מכונה "תקופת ההסתכלות". בסיומה, נדרש, בין היתר, כי לרופא תינתן הערכה חיובית של ועדה מייעצת לעניין רישיונות לרופאים, לגבי כושרו הקליני של הרופא.

3.

העותרת התקבלה למוסד הרפואי "בני ציון" של הפקולטה לרפואה בטכניון. בתום תקופת "ההסתכלות" ביקשה לקבל אישור על סיום התקופה, ובקשתה סורבה. לטענת העותרת, רשויות בית החולים טענו כי מעולם לא הופיעה במסמכי בית החולים כמי שעוברת "הסתכלות", וכי היא אינה מופיעה ברשימות משרד הקליטה ומשרד הפנים כזכאית לכך. לבסוף ניאות בית החולים לקרוא לתקופת עבודתה שם תקופת "התנסות", להבדיל "הסתכלות".

4.

העותרת פנתה בתלונה על כך לגורמים שונים. לבסוף הוחלט לזמנה להערכת כושר קליני לרופאים בוגרי חו"ל, חרף העובדה כי לא היה בידה אישור על השלמת תקופת הסתכלות. לטענת העותרת, על-פי ההזמנה שקיבלה, ההערכה אמורה הייתה להיערך בנוכחות שלושה רופאים, במשך 30-60 דקות, כשבסיס הדיון וההערכה יתבססו על ארבעה מקרים קליניים קצרים. לטענת העותרת, בפועל הועמדה לבחינתם של שישה רופאים, אשר חקרו אותה למעלה משלוש שעות, בשאלות שאינן קשורות כלל להערכת כושרה הקליני, והציגו לה שאלות כדוגמת הרכבן הכימי של תרופות שכלל לא הוצגו בפני רופאים אחרים. בתום ההערכה נמסר לה כי לא עמדה במבחן הוועדה, אך היא יכולה להתייצב בפני ועדה נוספת תוך שהומלץ בפניה כי להופעה הבאה בפני הועדה תגיע עם אישור על ביצוע תקופת "הסתכלות".

5.

העותרת קבלה ביום 26.8.04 את האישור בדבר סיום תקופת ההסתכלות וביקשה אז לעבור הערכה נוספת של כושרה הקליני. בעקבות זאת, היא הוזמנה לשיחת בירור, ולהפתעתה נשאלה בה שאלות מקצועיות רבות. לשאלתה, נמסר לה כי אין מ דובר

בבחינה. אלא, שכעבור ימים מספר קיבלה העותרת מכתב מאת הוועדה, המודיע לה כי לא עברה את "מועד ב'" של הערכת המיומנות של הכושר הקליני, וכי על מנת לקבל רישיון לעסוק ברפואה, יהא עליה לעמוד בבחינת רישוי ממשלתית בכתב. העותרת מחתה על כך בפניות למבקר המדינה, לאגף לרישוי מקצועות רפואיים, למשרד הקליטה, וליו"ר ועדת הבחינות בהסתדרות הרופאים, אך כל תלונותיה נדחו על הסף.

6.

העותרת טוענת, כי היא עמדה בכל התנאים הקבועים בתקנות הרופאים לצורך מתן פטור מחובת בחינה. לגישתה, החלטת הוועדה ודרך התנהלותה נגועים בפגמים של חוסר סבירות ושל התנכלות ורצון להכשילה מאחר שלא היה בידיה אישור על תקופת הסתכלות.

לטענתה, הבחינה שנערכה לה חרגה ממתחם הסבירות הן בהיקף הועדה הבוחנת, הן באורך הבחינה, והן באופי השאלות שנשאלה. בכך היא הופלתה לרעה ביחס לרופאים אחרים המצויים במעמד דומה לשלה

וזאת, הן בבחינה הראשונה והן בבחינה השניה, אשר הוגדרה בפניה בצורה מטעה כ"שיחת בירור".

7.

לעמדת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף. לטענתם, העיסוק ברפואה ומתן רישיון לעסוק ברפואה, קבועים בפקודת הרופאים. טענות העותרת נוגעות לנושא זה, ומופנות גם כלפי הוועדה להערכת כושר קליני לרופאים בוגרי חו"ל, הפועלת מכוח תקנות הרופאים, שהותקנו מכוח פקודת הרופאים. הסמכות לדון בהסדרת עיסוק לפי פקודת הרופאים מסורה לבתי המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , התש"ס-2000 (להלן - חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), ולסעיף 21(10) לתוספת הראשונה לחוק זה. נוכח זאת, פתוח בפני העותרת הליך חלופי, בו היה עליה לנקוט, ואין בית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, אמור להיזקק לו.

המשיבים מוסיפים, כי בקשת העותרת להיכלל ברשימות העולים הרופאים, כלל איננה ברורה. הגורם היחיד המוסמך על-פי חוק ליתן רישיון לעיסוק ברפואה הוא משרד הבריאות. בעניינה של העותרת, מוסמך היה משרד הפנים ליתן לה מעמד עולה, וכך אכן נעשה בשנת 2000. אשר למשרד הקליטה, מעניק הוא סיוע כספי לרופאים עולים, בשלבים שונים בהליך לקבלת רישיון רפואה ישראלי. כך היה גם בעניין העותרת. ואולם, הקביעות בדבר עמידה בקריטריונים המאפשרים השתתפות כזו, והקביעות המקצועיות בדבר עצם מתן רישיון הרופא נתונות לסמכות משרד הבריאות בלבד.

8.

בתשובת העותרת לתגובת המשיבים היא מציינת, כי אילו הייתה סבורה שעניינה קשור לפקודת הרופאים בלבד, לא הייתה פונה לבית משפט זה, אלא שעתירתה רחבה הרבה יותר; בשל אי-הכללתה ברשימות הרופאים העולים, מסיבה בלתי ברורה, מעמדה הוא בעייתי, ומעמד זה הוא אשר גרם לכך שלא קיבלה את הרישיון. העותרת סבורה, כי סוגיה זו נוגעת לזכויותיה על-פי חוק השבות, התש"י-1950 וחוק האזרחות, התשי"ב-1952, אשר מקומן להתברר בבית משפט זה.

9.

בחנו את טענות הצדדים והגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. טענות העותרת, רובן ככולן, נוגעות להליך קבלת הרישיון לעיסוק ברפואה בישראל. הליך זה, כפי שציינו בצדק המשיבים, מוסדר בפקודת הרופאים ובתקנות שהותקנו מכוחו. עתירות כנגד החלטתה של רשות המסדירה עיסוק, בין היתר, על-פי פקודת הרופאים, נדונות בבתי משפט לעניינים מינהליים. כך קובע חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, בסעיף 5(1) בו וסעיף 21(10) לתוספת הראשונה לחוק. ניסיונה של העותרת להציג את עתירתה כעתירה רחבה המתפרשת מעבר לכך, ולעטות טענותיה באצטלת זכויות הנובעות מחוק השבות ומחוק האזרחות, הינו נסיון מלאכותי שאין בו כדי לשנות ממהותה האמיתית של העתירה. העתירה מופנית כנגד אי-מתן רישיון לעותרת לעסוק ברפואה בישראל ואי-מתן פטור מחובת בחינה, נושא המוסדר בפקודת הרופאים ובתקנות על-פיו. טרוניית העותרת בדבר אי-הכללתה ברשימת הרופאים העולים, נוגעת כל כולה להחלטת הרשות המוסמכת שלא להעניק לה רשיון עיסוק ברפואה, בדרך של קבלת פטור מחובת בחינה הקבועה בפקודת הרופאים. טענה זו על פי טיבה מקומה להתברר, יחד עם יתר טענותיה של העותרת, בבית המשפט לעניינים מינהליים.

משנמצא כי לעותרת עומד סעד חלופי בדרך הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, דין עתירתה להידחות על הסף (בג"צ 1574/07 דבח נ' מדינת ישראל , תק-על 2007(1) 3222; בג"צ 1311/07 שחר נ' מדינת ישראל , תק-על 2007(1) 3333; בג"צ 10784/06 טולדנו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) .

10.

העתירה נדחית על הסף, איפוא.