בג"ץ 3835/20 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ. המפקח על המכרות, מינהל אוצרו

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות לטובת העותרת. העתירה נמחקה לבקשת העותרת, משהעניקו המשיבים לעותרת את הסעד שהתבקש על ידה – הנפקת רישיון חציבה מלא בשטח מחצבת עציונה. העותרת טוענת, כי סירובם של המשיבים להענקת רישיון כאמור היווה הפרה של הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. במקביל להגשת העתירה, שהופנתה נגד סירובו של המשיב 1 להענקת רישיון כאמור, הגישה העותרת גם תובענה לבית המשפט המחוזי, בנוגע להתנהלותה של המשיבה 2. תובענה זו אף היא נמחקה עם מתן ההסכמה לרישיון החציבה, ונפסקו בגדרה לעותרת הוצאות בסך של 3,500 ש"ח. מטעם זה, בין היתר, מתנגדים המשיבים לפסיקת הוצאות "כפולות", לשיטתם. עוד טוענים המשיבים כי "במסגרת התובענה ולקראת הכנת תגובת המדינה לתובענה, התחדדו מספר עניינים אשר בגינם החליטה רמ"י, לאחר שקילת מכלול השיקולים, שלא לעמוד עוד על התנגדותה למן הרישיון המבוקש על ידי העותרת במחצבת עציונה. יודגש, עמדת רמ"י לא נבעה כלל ועיקר מנימוקי התובענה או מנימוקי העתירה".

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה בעניין חיוב המשיב בהוצאותיו של עותר, כאשר העתירה הסתיימה ללא הכרעה שיפוטית (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993)), יש מקום לפסוק הוצאות לטובת העותרת בגדרי העתירה דנן. זאת, משום שכפי שעולה מעמדת המשיבים, ההליכים המשפטיים שנקטה העותרת הביאו לשינוי בעמדת המשיבים ולייתור ההליכים. עם זאת, בשים לב להליך המקביל שנוהל ולהוצאות שנפסקו שם, ראיתי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך, בסך של 3,000 ש"ח.