בג"ץ 384/09 אילנית הקרי [יטאח] נ. משטרת ישראל תחנת השכונות

השופט א' גרוניס :

1.

בפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבה 1, משטרת ישראל ( להלן – המשיבה ), ליתן טעם מדוע לא תפעל לפינויים של המשיבים 3-2 ממתחם מגורים שהיה בחזקת העותרת ( להלן – המתחם ). כמו כן, התבקש צו ביניים האוסר על המשיבה למנוע מהעותרת שימוש בכל המתחם והמורה למשיבה לאכוף על המשיב 4 ( להלן – המשיב ) צו מניעה שניתן נגדו בבית המשפט לענייני משפחה.

2.

על פי הנטען בעתירה, המתחם נמצא בכפר שלם בתל אביב ומוחזק על ידי בני משפחתה של העותרת מאז קום המדינה. העותרת, לפי הנטען, היא המחזיקה הבלעדית במתחם מזה 22 שנים ובו נמצאים בית המגורים שלה וכן יחידות דיור נוספות. אין חולק, כי לעותרת אין זכות קניינית רשומה על המתחם. בשנת 1994 נישאה העותרת למשיב שעבר להתגורר עימה במתחם. לזוג נולדו שני ילדים. מזה שנים רבות חיים בני הזוג בנפרד ונגד המשיב הוצאו צווים שונים המונעים ממנו להתקרב לעותרת ולמתחם. ביום 27.7.05 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה צו מניעה זמני נגד המשיב האוסר עליו להיכנס למתחם, וזאת לצורך מניעת פגיעה בזכותם של העותרת וילדיהם של בני הזוג למדור ש לֵ ו. ביום 11.10.04 פסק בית הדין הרבני האזורי כי על בני הזוג להתגרש. ביום 31.10.04 פסק בית הדין הרבני האזורי, כי לעותרת ולמשיב זכויות שוות במתחם ועליהם לחלק אותו ביניהם שווה בשווה. לטענת העותרת, על אף הצווים שניתנו נגדו ממשיך המשיב להטריד אותה. על פי הנטען בעתירה, ביום 4.1.09 בשעות הערב הגיעה העותרת לביתה וראתה כי במתחם נמצאים שני אנשים זרים, הם המשיבים 3-2 ( להלן – השוכרים ). לשאלתה, אמרו השוכרים כי המשיב השכיר להם יחידות מגורים הנמצאות במתחם. השוכרים סירבו לצאת מהמתחם ולטענת העותרת אף נהגו כלפיה באלימות. העותרת הזעיקה את המשטרה. לטענתה, המשטרה סירבה לפנות את השוכרים ואף דרשה מהעותרת כי תעזוב את יחידות המגורים שהושכרו לשוכרים. בסופו של דבר נעצרה העותרת בחשד לתקיפת שוטר ולהסגת גבול. העותרת שוחררה בתנאים מגבילים, תוך שנאסר עליה ליצור קשר עם השוכרים ולהיכנס ליחידות המגורים שהושכרו להם. למחרת היום הגישה העותרת תלונה למשטרה על פלישה טרייה. לטענת העותרת, היחס אליה במשטרה היה לא ראוי ותחילה סירבה המשטרה לקבל ממנה את התלונה. מאוחר יותר באותו היום הבחינה העותרת שמאן דהו חיבר את יחידות הדיור שהושכרו על ידי המשיב לשעון החשמל שלה וניתקה את החיבור. בתגובה למעשה זה נחקרה העותרת במשטרה בחשד להפרת תנאי שחרורה. משסירבה המשטרה לפנות את השוכרים, הוגשה העתירה שבפנינו. בעתירה נטען, כי מדובר ב"פלישה טרייה" אשר על פי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ( להלן – חוק המקרקעין ) מותר למחזיק במקרקעין להפעיל בגינה כוח סביר כדי לסלק את הפולשים ועל פי הפסיקה מוטל על המשטרה לסייע לו לעשות זאת.

3.

בתגובת המשיבה לעתירה נטען, כי דינה להידחות הן מטעמי סף והן לגופה. לטענת המשיבה, לא חשפה העותרת את מלוא העובדות הרלוונטיות. לדברי המשיבה, ביום 25.2.07 קבע בית הדין הרבני הגדול כי בית הדין האזורי ידון מחדש באופן חלוקתו של המתחם בין העותרת לבין המשיב. בית הדין הרבני הגדול הדגיש, כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי לפיו למשיב ולעותרת זכויות שוות במתחם ויש לחלקו ביניהם נותר בעינו. בית הדין ציין, כי אין זה ברור מהם בדיוק הזכויות שיש לעותרת ולמשיב במתחם וכי קביעתו של בית הדין הרבני האזורי פירושה "שמה שיש להם שייך לשניהם בשוה". שאלת אופן חלוקת המתחם עודנה תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני האזורי ודיון בעניין קבוע ליום 3.3.09. המשיבה מוסיפה ומציינת, כי התקיים הליך משפטי נוסף בעניין הזכויות במתחם. המשיב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לצו מניעה קבוע ולסילוק יד מהמתחם נגד חמישה נתבעים שהם קרובי משפחה של העותרת. לטענת המשיבה, הנתבעים טענו לזכות עצמאית במתחם ולא לזכות הנובעת מזכותה של העותרת. ביום 14.1.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל את התביעה והורה על סילוק ידם של הנתבעים מהמתחם. בית המשפט הדגיש, עם זאת, כי פסק דינו אינו מחייב אלא את הצדדים לו. ערעור שהוגש על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה בעיקרו ביום 3.11.08, למעט בנקודה מסוימת שאיננה רלוונטית לענייננו. על יסוד פסק דין זה הגיש המשיב בקשת פינוי ללשכת ההוצאה לפועל. הנתבעים טענו, כי הם כבר פינו את המקרקעין. ביום 9.12.08 החליט ראש ההוצאה לפועל, בהסכמת הצדדים, כי יבוצע פינוי של המתחם וכי אם יתברר כי הנתבעים אינם נמצאים בו הם לא יחויבו לשאת בעלותו. הפינוי בוצע ביום 11.12.08. לטענת המשיבה, מההשתלשלות האמורה עולה כי טענתה של העותרת שהיא החזיקה לבדה במתחם משך 22 שנים אינה נכונה, שכן במקום היו גם קרובי משפחתה. עוד מציינת המשיבה, כי לטענת המשיב הוא השכיר את יחידות הדיור במתחם מייד לאחר הפינוי. כלומר, לפי גירסה עובדתית זו לא רכשה העותרת חזקה בלעדית במתחם לפרק זמן כלשהו בעת האחרונה. לטענת המשיבה, לאחר שבחנה את פניית העותרת החליטה שלא לסייע לה לפנות את המתחם, וזאת נוכח המורכבות העובדתית והמשפטית הנוגעת לשאלת ההחזקה במתחם עובר לפנייה.

4.

העותרת הגישה בקשה למתן רשות להגשת תגובה לתגובת המשיבה, לה צירפה את התגובה עצמה. לטענת העותרת, ביום 6.1.09 דחה ראש ההוצאה לפועל בקשה שהגיש המשיב לפינוי חוזר של המתחם, תוך שציין כי נראה שכוונתו העיקרית של המשיב היא לפנות את העותרת עצמה. לטענת העותרת, הימנעותה של המשיבה מלפנות את השוכרים משמעותה חלוקה למעשה של המתחם, בעוד שסוגיה זו בדיוק תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני.

5.

דעתנו היא שיש לדחות את העתירה. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין מתיר שימוש בכוח סביר לסילוק פולש מנכס מקרקעין, תוך הצבת שלושה תנאים לשם כך: כי המבקש לפנות היה מחזיק כדין טרם הפלישה; כי הנכס נתפס על ידי הפולש שלא כדין; וכי הפינוי הוא בתוך שלושים ימים מיום הפלישה. בפסיקה נקבע, כי אם התקיימו תנאים אלו מוטל על המשטרה לבוא לעזרת מי שהחזיק במקרקעין ולסייע בידו לפנות את הפולש (ראו, בג"ץ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי של הכסא הקדוש בירושלים והמזרח הקרוב נ' שר המשטרה , פ"ד כה(1) 225 (1971)). כאשר קיים ספק מיהו המחזיק כדין, בדרך כלל על המשטרה לפעול להשבת המצב לקדמותו כפי שהיה טרם הפלישה (בג"ץ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון , פיסקה 32 (לא פורסם, 16.11.08)). היינו, חובת המשטרה לפעול אינה מותנית בכך שהיא תדע בוודאות שמי שהחזיק במקרקעין טרם הפלישה החזיק בהם כדין או כי לפולש אין זכות בדין לתפוס את המקרקעין. כאשר סוגיית ה"כדין" אינה ברורה, על המשטרה להחזיר את תמונת ההחזקה במקרקעין לקדמותה, כפי שהייתה בטרם בוצעה הפלישה. אולם, כאשר שוררת אי בהירות בשאלה מי היה המחזיק בפועל במקרקעין טרם הפלישה הנטענת, אין זה מתפקידה של המשטרה להכניס ראשה לעניין זה. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי על המשטרה לסייע לבעל החזקה במקרקעין רק אם הוכח לה ב"רמת שכנוע גבוהה" כי התקיימו תנאיו של סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין (בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני ביטחון פנים , פ"ד נט(1) 331, 334 (2004)).

6.

בענייננו, מהתשתית העובדתית שפורטה על ידי המשיבה עולה כי טענתה של העותרת שהיא החזיקה במתחם באופן בלעדי במשך 22 שנים מוטלת בספק, וזאת בלשון המעטה. מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן ללמוד כי לפחות במשך תקופה מסוימת היו במקום גם קרובי משפחה של העותרת. כמו כן, קיימת אי בהירות בשאלה ממתי השכיר המשיב את יחידות הדיור אותן מבקשת העותרת לפנות. משלא הוכח כי המקרקעין שפינויים מתבקש היו בחזקתה הבלעדית של העותרת טרם הפלישה הנטענת, לא מצאנו שיש עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבה שלא לסייע לה לפנותם. באשר לטענות העותרת כי המשיב מפר את צו המניעה שניתן נגדו בבית המשפט לענייני משפחה, הרי עניין זה הינו שולי בעתירה. ניתן להניח שאם אכן המשיב יפר את הצו האוסר עליו להכנס למתחם ולהטריד את העותרת, תפעל המשיבה, במסגרת כוחותיה ובהתאם לסדרי העדיפות על פיהם היא פועלת, על מנת לאכוף את הצו. לכל האמור יש להוסיף, כי העותרת פעלה בחוסר ניקיון כפיים בשל כך שלא פרשה בעתירה את התמונה העובדתית המלאה בנוגע להתדיינויות המשפטיות סביב הזכויות במתחם. די בעובדה זו כדי לדחות את העתירה (ראו למשל, בג"ץ 6010/07 חאג' יחיא מהא נ' הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין – נתניה (לא פורסם, 8.11.07)).

העתירה נדחית אפוא על הסף. יחד עימה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.