פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית
משפט גבוה לצדק
בג"ץ
6010/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרים:
1. חאג' יחיא מהא
2. עבד אלקאדר עאצם
נ ג ד
המשיבים:
1. הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין-נתניה
2. ממשלת ישראל-שר הפנים
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד היתם חאג' יחיא
בשם המשיבים:
עו"ד רועי שויקה
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותרים כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תוענק לעותר 2 (להלן: העותר ) אזרחות ישראלית, או למצער כי ינתן לו אישור לשהיית קבע בישראל, עקב נישואיו לעותרת 1 (להלן: העותרת ) שהינה אזרחית ישראלית.
העותר יליד 1978 הינו תושב טול כרם. העותרת הינה אזרחית ישראלית תושבת טייבה, אשר התחתנה עם העותר,
בתאריך 12.05.2000. לזוג נולדו שני ילדים, אשר אף הם אזרחים ישראלים כאמם. עד כה ניהלו העותרים אל כל חייהם בטייבה.
ביום 13.7.2000 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. ביום 21.10.2001 סורבה הבקשה בשל התנגדות הגורמים המקצועיים במשטרה, זאת בגין הרשעתו של העותר בשנת 1997 בגניבת כרטיס חיוב והתחזות. ביום 21.5.2003 הגישו העותרים עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 4488/03) בבקשה להנפקת רישיון לישיבת קבע עבור העותר ולחלופין להנפקת אישור כניסה לישראל. ביום 22.6.2003 נמחקה העתירה לבקשת העותרים בשל היותה מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. העותרים הגישו עתירה מינהלית בבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 1382/03) ובה ביקשו רישיון לישיבת קבע עבור העותר. בית המשפט לעניינים מינהליים אפשר לעותר לפנות לקבלת החלטה חדשה בעניינו על יסוד תשתית עובדתית עדכנית. בעקבות העתירה פנה משרד הפנים למשטרה בבקשה לקבל את עמדתה העדכנית בעניין בקשת העותר. המשטרה השיבה כי אינה מתנגדת לאישור הבקשה. ביום 18.2.2004 הגיש העותר בקשה חדשה לרישיון ישיבה, ומבוקשו הוענק לו ביום 1.4.2004. תקופת הרישיון הוגבלה לשלושה חודשים. היתר השהייה חודש מעת לעת וביום 17.6.2007 קיבל העותר היתר שהייה בישראל למשך שנה.
בא כוח העותרים טוען, כי התייחסות הרשויות אל העותרים פגעה במשפחה ובכלכלתה וגרמה למשפחה חוסר יציבות וסבל רב וכן לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות המעוגנות בחוקי היסוד. כן טוען בא כוח העותרים, כי החלטת המשיבים שלא להעניק לעותר אזרחות ישראלית או למצער רישיון שהיית קבע בישראל נוגדת את כללי הצדק הטבעי.
מנגד, טוען בא כוח המשיבים, כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי גילוי עובדות מהותית לעתירה הכוללים את הרשעתו של העותר בשנת 1997 בגניבת כרטיס חיוב והתחזות, וכן את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו. גם לגופה של העתירה טוען בא כוח המשיבים כי דינה להידחות, לאור הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג – 2003.
דין העתירה להידחות על הסף.
עתירה זו לוקה באי ניקיון כפיים המצדיק את דחייתה. העותר אכן נמנע מלהביא בעתירתו את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו. העותר טען כי אין לו תיקים במשטרה למרות העובדה כי הורשע בעבר. כן ציינו העותרים כי הבקשה שהגישו בשנת 2000 התקבלה באופן חלקי, למרות העובדה כי עד שנת 2004 לא קיבל העותר היתר שהייה.
די היה בטעם זה לבדו שלא להיעתר לעתירה. לענין זה נקבע כי:
" כלל גדול מנחה בית משפט זה מאז ומתמיד, והוא כי מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן משמעות לגבי העתירה, איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד" (בג"ץ 421/86
אשכנזי נ' שר התחבורה (פ"ד מא(1) 409 , 410 (1987) ( .
מעבר לכך המצב המשפטי הקיים בעת הזו, אינו מאפשר בחינת עניינם של העותרים לגופו. העותרים פנו בבקשה למשיבים להענקת אזרחות לעותר או למצער לשהיית קבע בישראל. בעקבות הוראת השעה לא מאושרות בקשות אלו, וזאת למעט החריגים הקבועים בסעיף 3 להוראה, אשר הוסף בשנת 2005 (חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון) תשס"ה-2005). יש לציין, כי חוקיותה של הוראת השעה אושרה בבית-משפט זה בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 14.05.2006 ) וכי תוקפה של הוראת השעה הוארך לאחרונה עד ליום 31.7.08. כפי שניתן ללמוד מתגובת המשיבים, העותר שבפנינו הינו תושב האזור ואינו בא בגדר החריג לכלל
האוסר הענקת אזרחות או רישיון לישיבה בישראל לתושב האזור , היות וגילו אינו מעל 35 שנים. משכך החלטתם של המשיבים בענייננו ניתנה בהתאם למצב המשפטי הקיים, ולא מצאנו הצדקה להתערב בה.
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, כ"ז בחשון תשס"ח (8.11.2007).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט