בג"ץ 3849/99 האלונים ייצור בלוקים בע"מ נ. טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (ב

המשיבה 1 (להלן: טש"ת) הינה חברה קבלנית, שניהלה פרויקט לבניית דירות במבשרת ציון (להלן: הפרויקט). בתאריך 24.7.96, היא התקשרה עם המשיב 3 (להלן: הבנק) בחוזה, בגידרו התחייב הבנק להקצות לה מימון, ובתמורה היא התחייבה להפקיד את התמורה המתקבלת ממכר הדירות בחשבון הפרויקט שנפתח בבנק.

לזכות הבנק נרשם שיעבוד ספציפי ראשון בדרגה על המקרקעין, והוסכם עימו כי כל תשלום שלא ישולם כאמור, לא ייחשב כתשלום למוכר לפי הסכם המכר שייכרת עם הרוכשים העתידיים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי לאחר שיופקדו הכספים בחשבון הפרויקט, יעמיד הבנק לרשות הרוכשים ערבות בנקאית, כנדרש בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה1974-.

בתאריך 19.3.97 התקשרה המבקשת (להלן: אלונים) בחוזה עם טש"ת לרכישת אחת מן הדירות שנבנו במסגרת הפרויקט. בחוזה ביניהן נקבע, כמתחייב מן החוזה שבין טש"ת לבין הבנק, כי כל תמורה שתתקבל מאלונים בעבור הדירה תופקד בחשבון הפרויקט, ובנספח לחוזה נקבע, כי כל תשלום שלא יופקד כאמור לא ייחשב כתשלום למוכר לפי הסכם הרכישה. עם זאת, בפועל שינו הצדדים את ההסכם ביניהם, והחליטו כי התשלום עבור הדירה ישתלם בדרך של קיזוז, על-ידי מחיקת חוב שחבה טש"ת לאלונים.

מלבד החוזה שכרתה עם אלונים, טש"ת התקשרה בשני חוזים נוספים למכר דירות, עם שני רוכשים נוספים - הם המשיבים 4 ו5-.

דא עקא, שבטרם הספיקה טש"ת להשלים את הפרויקט, נקלעה היא לקשיים כלכליים, ובתאריך 18.8.98 ניתן עליה צו להקפאת הליכים, ומונה לה מנהל מיוחד. בתאריך 11.3.99 אושר הסדר נושים, ובגידרו הוסכם כי נושיה הבלתי מובטחים יזכו להחזר כספי בשיעור של 20% מסכום החוב לו הם זכאים.

בתאריך 23.12.98 הגיש המנהל המיוחד של טש"ת בקשה לבית-המשפט המחוזי, לאישור העברת הבעלות בפרויקט לידי חברה קבלנית אחרת, היא המשיבה 2 (להלן: ברזאני), תוך פירעון מלוא החיובים של טש"ת כלפי הבנק, ושחרור השעבוד שהחזיק הבנק במקרקעין. בגידרה של עסקה זו, ביקשו הצדדים לקבוע כי זכויותיה של ברזאני תהיינה כפופות לחיוביה של טש"ת כלפי שני רוכשי הדירות הנוספים, אך לא תוכפפנה לזכויותיה החוזיות של אלונים. אלונים, מצידה, התנגדה לאישורו של הסכם זה, והגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה כי יורה על אי פגיעה בזכויותיה, ועל אכיפת חוזה הרכישה שכרתה.

בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת אלונים, וקבע כי ההסכם בין טש"ת לאלונים אינו ניתן לאכיפה, לנוכח היותו הסכם קיזוז. בהחלטתו נקבע כי הסכם זה נכרת בשעה שטש"ת הייתה מצויה כבר בקשיים כלכליים, ועל-כן באכיפתו יש כדי ליצור העדפה פסולה של אלונים על-פני נושיה הבלתי מובטחים האחרים של טש"ת. בית-המשפט המחוזי נימק קביעה זו בכך, שהתשלום עבור הדירה בדרך זו הבטיח לאלונים פירעון של החוב לו הייתה זכאית במלואו, בעוד שנושיה הבלתי מובטחים האחרים של טש"ת נאלצו להסתפק בהחזר חובות בשעור של 20% בלבד. משהגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה זו, אישר הוא את הסכם המכר שבין טש"ת לבין ברזאני כלשונו.

על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי, הגישה אלונים את בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשתה טענה אלונים כי לא הוכחה כל עילה לביטול חוזה הרכישה שכרתה, ועל-כן מן הדין לאכפו. כן חלקה היא על הקביעה העובדתית כי התמורה עבור הדירה השתלמה בדרך של קיזוז, וטענה כי שילמה עבור הדירה באמצעות סדרה של המחאות כספיות. משכך, לטענתה, חוזה הרכישה כלל אינו פוגע במאסת נכסי החברה, ועל-כן מן הדין לאכפו.

המשיבים, בתגובתם לבקשה, תמכו את יתדותיהם בהחלטת בית-המשפט המחוזי, וטענו כי קבלת בקשתה של אלונים משמעה יצירתה של העדפת נושים פסולה. הבנק, שחובו כאמור נפרע במלואו, הודיע כי איננו עוד בעל עניין בהליך זה.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

בנסיבות העניין לא הציגה המבקשת עילה להתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-המשפט המחוזי, ועל-כן הנחת המוצא היא כי העסקה בין טש"ת לאלונים אכן הייתה עסקת קיזוז. השאלה העומדת לדיון היא, איפוא, האם מן הדין להכריז על עסקת קיזוז בין חברה לבין נושה שלה כבטלה, מן הטעם שהחברה מצויה הייתה בשעת הכריתה בקשיים כלכליים, ובביצוע החוזה יש כדי לגרוע ממאסת נכסיה.

ככלל, זכותם של הצדדים לקבוע כי חיוביהם יקוימו בדרך של קיזוז, עומדת בעינה גם כאשר עלולה עסקה זו להוביל לידי גריעה ממאסת הנכסים של חברה חדלת פירעון.

הוראת החוק המגדירה את היקף תחולתה של זכות הקיזוז בפשיטת-רגל, קבועה בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם1980- (להלן: הפקודה). הוראה זו הותאמה לדיני פירוק החברות בהלכה שנפסקה בבית-משפט זה, בע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) , פ"ד נג(4) 8. על-פי הלכה זו, קיזוז חובות בין חברה המצויה בקשיים כלכליים לבין נושה שלה איננו בלתי חוקי, ובלבד שהחובות ההדדיים נתגבשו בטרם ניתן צו הפירוק. עמד על כך המשנה לנשיא שלמה לוין בע"א 4548/91 הנ"ל:

המועד הקובע לזכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודה הוא, לענין דיני פשיטת הרגל מועד צו הכינוס; ... הוראות אלו טעונות התאמה לדיני הפירוק ונפסק שהמועד המקביל לצו הכינוס בדיני הפירוק הוא מועד צו הפירוק ולא מועד הגשת הבקשה לפירוק: ע"א 5005/90 פ"ד מט(3)458, 463. אם בוצעה פעולת קיזוז לפני התאריך האמור חלה עליה איפוא הוראת סעיף 53 לחוק החוזים...

מועד מתן צו הפירוק מוגדר, איפוא, כמועד שעד אליו רשאים הצדדים להתקשר בהסכמי קיזוז, והדין מכיר בהתקשרותם. כלל זה מבטיח כי הצדדים לחוזה ייהנו מודאות משפטית, ויוכלו להתקשר בעסקאות כלכליות מבלי לחשוש שמא פגיעה מסתברת בצד ג' תיטול מהן בדיעבד את תוקפן המחייב. התפיסה העומדת בבסיסה של הלכה זו היא, כי הגבלת כשרותם של צדדים להתחייב בחוזה, גם אם היא ראויה כשלעצמה, מן הדין שתיעשה באופן המשמר את בהירותו של הדין ואת הודאות המשפטית אשר נגזרת ממנו. בעניין זה, מצא המחוקק לקבוע כי זכאותם של הצדדים לחוזה להתקשר באופן חופשי משתרעת על פרק הזמן הקודם למתן צו פירוק, ואילו זכותם של הנושים למנוע פגיעה במאסת הנכסים, מוגנת בפרק הזמן שלאחריו.

במקרה שלפניי לא ניתן צו פירוק כלל, ובשעת כריתת ההסכם אף לא ניתן עוד הצו להקפאת הליכים. משכך, לא נשללה זכות הקיזוז, ולא התגבשה כל עילה להכרזה על ההסכם כבטל.

אשר-על-כן אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטת בית-המשפט המחוזי, ומורה על אכיפת חוזה הרכישה.

המשיבים 1 ו2- ישאו בהוצאות המבקשת בסך 15,000 ש"ח.