בג"ץ 3942/22אברהם חדד נ. כנסת ישראל

השופט נ' סולברג :

1.

לעותר, מורה להיסטוריה במקצועו, שאינו מיוצג, קיימת 'היסטוריה' ארוכה של ניהול הליכים משפטיים נגד משרד החינוך (ראו, על קצה המזלג: בג"ץ 5920/06 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (30.6.2009); בג"ץ 2117/13 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (3.6.2013); עע"מ 8111/12 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (6.1.2014); בג"ץ 5146/15 אברהם חדד נ' משרד החינוך (21.9.2015); ת"ק (שלום – קרית גת) 5923-04-12 חדד נ' אפשטיין (28.6.2012); ת"ק (תביעות קטנות – קרית גת) 5943-10-14 גליקסברג נ' חדד (1.1.2015)).

2.

גם בעתירה דנן לא חרג העותר ממנהגו זה. עתירה זו, כקודמותיה, הוגשה גם היא בענייני חינוך, בטרוניה על התנהלות משרד החינוך. הרקע לעתירה הוא פניותיו הרבות של העותר לאגף חופש המידע במשרד החינוך, לקבלת פרטי מידע שונים. לטענת העותר, אף ששילם אגרה לצורך קבלת המידע, החליטו בעלי הסמכות באגף לחופש המידע, במספר הזדמנויות, שלא להעביר לו חלק מהחומרים שביקש, מטעמים שונים. העותר, שלא השלים עם ההחלטות הללו, הגיש 2 תביעות קטנות לבית המשפט לתביעות קטנות בקריית גת, בתביעה לקבלת פיצוי כספי, מחמת חסרון כיס ועגמת נפש, שנגרמו לו לטענתו, נוכח הסירוב לבקשותיו. 2 התביעות נדחו, אחת מהן אף בהסכמת העותר, תוך שבית המשפט לתביעות קטנות הבהיר לעותר, כי הדרך הנכונה להשיג על החלטות של רשויות ציבוריות, בעניין בקשות לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע ), היא באמצעות הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. העותר סבור, כי קביעה זו – שגויה, וכי יש להבהיר ש "יש זכות לכל אזרחי המדינה המשלמים אגרה עבור בקשת מידע מהאגף לחופש המידע ברשות שלטונית, להגיש תביעה אזרחית נגד רכז האגף בבית-משפט לתביעות קטנות לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק הגנת הצרכן, ופקודת הנזיקין" .

3.

בעתירה התבקש אפוא, ליתן 3 צווים על-תנאי, כדלקמן: צו עשה המחייב את המשיבה 1, כנסת ישראל "לקבוע איזה חוק גובר – האם חוק הגנת הצרכן או חוק חופש המידע כאשר יש 'התנגשות' ביניהם, ולעשות את התיקונים הנדרשים בחוקים אלה" ; צו עשה הקובע, כי "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק הגנת הצרכן גובר על חוק חופש המידע, אם וכאשר הכנסת לא תקבע את עמדתה בפרק הזמן שקצב לה בית המשפט העליון" ; צו עשה הקובע כי אזרח רשאי להגיש "תביעה אזרחית-כספית נגד רכזי אגפים לחופש המידע בבית המשפט ת.ק [תביעות קטנות – נ' ס'] לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ו/או לפי חוק הגנת הצרכן ו/או פקודת הנזיקין" .

4.

דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים. העותר צובע את עתירתו בצבעים עקרוניים כביכול, ומבקש את הכרעתנו בשאלות הנוגעות ליחס שבין חוק חופש המידע, לבין דברי חקיקה אחרים – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. ואולם, מעבר לכך שהעותר לא הצביע על כל סתירה בין דברי החקיקה הללו, ברי כי תכלית עתירה זו, המנוסחת באופן כוללני למדי, היא 'לעקוף' את פסקי-הדין של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר קבע כי המסלול הדיוני המתאים לדיון בטענות העותר, הוא בדרך של הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא באמצעות תביעה אזרחית-כספית. העותר ניסה להקדים תרופה למכה, וציין כי "עתירה זו היא לא ערעור על פסקי-דין בבתי-משפט לתביעות קטנות קרית גת" , אלא שהעיקר איננו כותרת העתירה, כי אם תוכנהּ, וזו כאמור נועדה להשיג על פסקי-הדין של בית המשפט לתביעות קטנות. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנות על ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות, ובכלל זה גם בהליכים אזרחיים, פרט למקרים חריגים שבחריגים (ראו, בין רבים: בג"ץ 2214/01 וינדזברג נ' בית המשפט לתביעות קטנות (4.4.2001); (בג"ץ 7247/17 ועד הורי בית הספר 'דאר אל מערפה' נ' שר החינוך (17.9.2017); בג"ץ 605/20 קדמי נ' בית משפט השלום בירושלים

(23.1.2020)); מקרה זה משתייך לכלל, ולא לחריגיו – רחוק מכך. על אחת כמה וכמה, מקום שבו עמדה לעותר אפשרות להשיג על פסקי הדין של בית המשפט לתביעות קטנות, בהתאם לקבוע בסדרי הדין, וזה בחר – כעולה מן העתירה – לזנוח אפשרות זו, ולדלג הישר לבית המשפט העליון, באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. יודגש, כי גם אם חלף בינתיים המועד להגשת הליכים כאמור, ומבלי להביע עמדה בעניין זה, אין בכך כדי להצדיק את התערבותנו (ראו למשל: בג"ץ 834/18 תמרי נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

(30.1.2018)).

העתירה נדחית אפוא בזאת.

העותר ישא בהוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.