בג"ץ 402/97חן יוסף נ. קיבוץ תל קציר

ביום 14.7.82 נתן בית משפט השלום בטבריה פסק דין בו חייב את המבקש מס' 1 לעזוב את שטחו של המשיב, קיבוץ תל קציר, ולהימנע מלשוב ולהיכנס לשטח המשיב אלא לצורך ביקורים אצל אשתו, שיערכו לאחר תיאום מוקדם עם מזכיר המשיב (להלן "פסק הדין").

בשנת 1996 הגיש המשיב בבית משפט השלום בטבריה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, לכפות את המבקש מס' 1 בקנס או במאסר לציית לפסק הדין. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא נ' ממן) קבע, כי המבקש מס' 1 אכן הפר את פסק הדין והתגורר בפועל בשטחו של המשיב, וכי המשיב לא ויתר מעולם על זכויותיו לפי פסק הדין. בית משפט השלום קיבל איפוא את בקשת המשיב וקבע, כי על המבקש מס' 1 יוטל קנס בגין כל יום בו ישהה בשטח המשיב, שלא במסגרת הוראות פסק הדין. עוד קבע בית המשפט , כי אם יתברר כי אין די בחיוב בקנס ישקול בית המשפט הטלת מאסר על המבקש מס' 1.

ערעורם של המבקשים על החלטת בית משפט השלום בטבריה (להלן: "ההחלטה") נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ג' גינת ומ' הס). בית המשפט המחוזי דחה גם את בקשת המבקשים לעיכוב ביצועה של ההחלטה.

מונחת בפני כעת בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה. המבקשים טוענים, כי ביצוע פסק הדין ייצור הלכה למעשה עובדות מוגמרות שלא ניתן יהא לפצות עליהן, וכי למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הביצוע. עוד הם טוענים, כי סיכוייהם להצליח בבקשת רשות הערעור טובים.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובת המשיב לבקשה זו נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות: ההחלטה באה לסייע בביצועו של פסק דין שניתן לפני למעלה מארבע-עשרה שנה ולפי קביעת בית משפט השלום בטבריה לא קוים עד היום חרף נסיונות המשיב לאכפו. אף שהמבקשים טוענים לנזק בלתי הפיך אין הם מפרטים מהו נזק זה ומדוע הוא בלתי הפיך, לא כל שכן אין הם מראים מדוע נזקם עולה על נזקו של המשיב, שזכה בדינו.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח.