בג"ץ 4093/99 הרשקוביץ שלמה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בהיותו בן 17. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 6.5.98 נהג המבקש באופנוע, עליו הרכיב את חברו. שניהם לא חבשו קסדות מגן. המבקש התקרב למעבר חציה, עקף רכב שהיה בשלבי חניה בצידו הימני של הכביש, סטה עם האופנוע שמאלה לנתיב הנגדי, ופגע בילדה בת 11 ובילדה בת 8 אשר אותה עת חצו את הכביש במעבר החצייה. שתי הילדות נפגעו כתוצאה מכך, ונזקקו לטיפול רפואי. המבקש המשיך בנסיעתו בלי לעצור במקום התאונה. בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בהרכבת איש על אופנוע ובנסיעה על אופנוע ללא קסדת מגן, באי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה, בנהיגה בקלות ראש וברשלנות אשר גרמה נזק לאדם וכן בהפקרה לאחר פגיעה.

בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו, על-פי הודאתו. במסגרת גזר הדין קבע בית המשפט כי "הפקרה לאחר פגיעה הינה אחת העבירות החמורות ביותר". אף על פי כן, בהתחשב בתוצאות הקלות של התאונה; העובדה שהמבקש הסגיר עצמו כשעה לאחר קרות התאונה; גילו הצעיר; וכן החרטה הכנה והאמיתית שהביע המבקש; קיבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן לנוער ולא הטיל על המבקש עונש מאסר בפועל. תחת זאת, נקבע כי המבקש יבצע עבודות התנדבות. כן נפסל המבקש מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 4 שנים.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. בערעורו, טען המבקש כי נוכח היותו קטין, היה על בית המשפט לתעבורה להעביר את הדיון בעניינו לבית משפט לנוער. כן טען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו, וביקש כי עונש הפסילה שנגזר עליו יעמוד על מספר חודשים בלבד.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' בן דוד) קבע כי בית משפט השלום לתעבורה היה מוסמך לדון את המבקש, וזאת על פי סעיף 45ב לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א - 1971. אשר לעונש, קבע בית המשפט המחוזי כי:

"בשים לב לעבירות בהן הוא מורשע, לרבות הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה בקלות ראש ופגיעה בהולכת רגל במעבר חציה, בהתחשב בעונשים הקבועים לצידן של עבירות אלה בדין, ולצורך בהענשת המערער ובהרתעת הרבים, אין לומר כלל ועיקר כי העונש שהוטל על המערער מופרז לחומרה ומצדיק התערבותה של ערכאת ערעור. לא למותר יהיה לציין כי גם שרות המבחן המליץ להטיל על המערער, בין היתר, עונש פסילה וכי בין העבירות בהן הורשע כאן המערער גם עבירה לפי תקנה 120(3) לתקנות התעבורה, ומסתבר כי לחובתו כבר הרשעה קודמת בעבירה דומה, שנעברה על ידו סמוך לקבלת רשיון הנהיגה, ועובדה זו מחזקת את המסקנה כי המערער סיגל לעצמו את דפוסי נהיגה והתנהגות בכביש שיש לשרשם".

על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור אשר לפניי. המבקש שב וטוען כי בית משפט השלום לתעבורה לא היה מוסמך לדון בעניינו. כמו כן שב וטוען הוא כנגד חומרת העונש שהוטל עליו.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. כל טענותיו של המבקש לפניי, הועלו ונדונו כבר בבית המשפט המחוזי. אין הבקשה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת, המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

אשר על כן, הבקשה נדחית.