בג"ץ 4118/08 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותרת, כי נורה למשיבים 1 ו-2 ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה החלטותיו של בית הדין הרבני בנוגע לגירושיהם של העותרת והמשיב 4 (להלן: המשיב ).

כפי שעולה מהעתירה, העותרת והמשיב, בהיותם אזרחי ותושבי צרפת, נישאו בה בנישואים אזרחיים בשנת 1987, ולאחר מכן בנישואים דתיים. בשנת 2002 עלתה העותרת ארצה עם שלושת ילדיה, כדי להעניק טיפול רפואי לאחד מהילדים. לאחר שנתגלע משבר בנישואיהם, הגישה העותרת ביום 29.8.2006 תביעת גירושין לבית משפט השלום בצרפת, הכוללת תביעה לפירוק השיתוף בין השניים. ביום 4.1.2008 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה, בה כרך את ענייני הרכוש.

ביום 6.3.2007 קבע בית הדין הרבני כי בסמכותו לדון בתביעת הגירושין, בהיותה של המשיבה תושבת ישראל, אך אין בסמכותו לדון בסוגיית הרכוש שנכרכה בה.

לטענת העותרת, שגה בית הדין בקביעתו הנ"ל, והיה עליו לקבוע כי בשעה שתלויה ועומדת תביעה בעניין גירושיהם של הזוג בצרפת, נעדר הוא סמכות לדון בתביעת הגירושין שהוגשה בישראל.

מנגד טוען המשיב כי סמכותו של בית הדין לדון במקרים אלו נקבעה מפורשות בסעיף 4א(א) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים).

דין העתירה להידחות על הסף.

כידוע, הלכה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו מתערב בפסקי דין של בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד. כפי שנאמר בבג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול , פד"י מו(3) 423, 429 (1992):

"סמכותנו ליתן צווים לבתי-דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו".

המונח "חריגה מסמכות" הורחב בפסיקה והוא כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי (ראו בג"ץ 2829/03 פלונית נ' בית הדין הדרוזי לערעורים בעכו (לא פורסם, 16.1.2006)).

סמכותו של בית הדין הרבני לדון בהתרת נישואיהם הדתיים של זוג יהודים שנישאו בנישואים דתיים, גם כאשר רק הנתבע הינו תושב ישראל, נובעת ישירות מהוראת סעיף 4א(א)(1) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי:

סמכות מבחינה בין-לאומית בתביעה לגירושין

4א.

(א)

בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:

(1)

מקום מושבו של הנתבע בישראל;

סמכות זו של בית הדין הרבני נוגעת אך ורק לשאלת מעמד הצדדים ביחס לדין הדתי, והיא מקבילה לסמכותו של בית משפט אזרחי במדינת חוץ לדון בגירושים האזרחיים של הצדדים (סעיף 4א(ב) לחוק). כך גם אין בה כדי להקנות לו סמכות בנוגע לעניינים הכרוכים בגירושין, דוגמת חלוקת הרכוש (סעיף 4א(ה) לחוק).

בענייננו, משקבע בית הדין הרבני כי סמכותו מוגבלת אך ורק להתרת נישואיהם הדתיים של העותרת והמשיב, לא מצאתי כי קביעתו זו נעדרת סמכות. זאת, בפרט באשר העותרת עצמה העידה על רצונה להתגרש מהמשיב, באמצעות הגשת תביעת הגירושין לבית המשפט בצרפת. בכל הנוגע לטענותיה של העותרת בדבר השלכותיה הרכושיות של החלטת בית הדין לדון בגירושין, הרי שאלו ממילא נדונות בבתי המשפט האזרחיים, ואין מקום לתקוף את החלטותיהם בבית המשפט הגבוה לצדק.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

העותרת תישא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב 4 בסך של 5,000 ש"ח.