בג"ץ 4135/20 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים

השופט ע' גרוסקופף:

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 24.6.2019 ופסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 15.5.2020 אשר דחה ערעור שהגיש העותר.

1.

וזו, בתמצית, השתלשלות העניינים: העותר והמשיבה 3 (להלן: " המשיבה ") נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1993 ונולדו להם 4 ילדים. לימים עלו יחסיהם על שרטון וביום 2.7.2018 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (המשיב 2. להלן: " בית הדין הרבני האזורי "). העותר סבר כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. ואולם, טענה זו נדחתה בשתי החלטות של בית הדין הרבני האזורי מהימים 3.12.2018 ו-3.2.2019 (ראו נספחים ג2 ו-ג3 לעתירה). ביום 24.6.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי במסגרתו נדחתה פעם נוספת טענת העותר בדבר העדר סמכות עניינית, ונקבע כי תביעת המשיבה מתקבלת ועל כן " הצדדים חייבים להתגרש ". העותר לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 1) אשר נדחה ביום 15.5.2020. מכאן, העתירה שלפנינו.

2.

טענתו העיקרית של העותר, שהוא עורך-דין במקצועו, היא כי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים ניתנו בחוסר סמכות עניינית, ועל כן הוא מבקש כי נורה על העברת הדיון בתביעת המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה. העותר גורס כי דרך המלך לפירוק המסגרת הזוגית והתא המשפחתי היא הגשת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר ההליך בבית הדין הרבני בענייני גירושין הוא מעין 'הליך מקוצר' בו ניתן לנקוט רק בהתקיים אחת מעילות הגירושין הקבועות בחוק. בענייננו, נטען כי אין בידי המשיבה עילת גירושין מובהקת, ומשכך לבתי הדין הרבניים לא הייתה סמכות לדון בתביעה. זאת, הגם שהעותר שב וחוזר בעתירתו כי אין הוא מעוניין להתנגד לפירוק הזוגיות והמשפחה. לא זו אף זו, העותר אף מבקש מאיתנו כי נורה על ביטולה של הלכת "מרוץ הסמכויות" בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים, וכי תחת זאת ייקבע כי חלוקת הסמכות העניינית בין הערכאות השונות תיקבע לפי מבחן אותו מכנה העותר "מבחן היתרון הענייני היחסי המובהק", דהיינו הסמכות תוענק לבית הדין הרבני רק בעניינים בהם יש לו יתרון ענייני יחסי מוחלט על פני בית המשפט לענייני משפחה, ולהיפך.

3.

דין העתירה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה מושרשת וידועה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם בתי הדין הרבניים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני (ראו, למשל: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד סא(1) 259, 271 (2006); בג"ץ 5806/17 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו , פסקה 7 (1.10.2017)). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

4.

טענותיו של העותר מתחלקות לשני סוגים: האחד , נוגע לממצאים ולמסקנות שקבעו בתי הדין הרבניים בדבר קיומה של עילת גירושין במקרה דנן. סוג טענות אלה הוא בעל אופי ערעורי מובהק, ומשכך אינו מצדיק התערבותו של בית משפט זה. השני , ענייננו ברצון העותר לשנות מכללי הסמכות העניינית של שיטת המשפט הישראלית תוך שהוא מציע מבחן חלופי לזה הנוהג כיום, המצמצם את סמכות בתי הדין הרבניים למצבים בהם קיימת עילת גירושין מובהקת על פי הדין העברי. ואולם, סמכות בתי הדין הרבניים לדון בענייני גירושין של יהודים נקבעה ופורשה בצורה שונה על ידי המחוקק בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 ובפסיקה ענפה של בית משפט זה, ולא ראינו אפשרות לסטות מהחוק וההלכה המבוררת בעניין זה.

5.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ש"ח.