בג"ץ 4135/95 עומר פלר נ. בית זית מושב עובדים להתישבות חקלאית בע"מ

עיקר טענת המבקש בערעורו על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 500/94 היה, כי לאור החלטה 612 של המשיב 2 (להלן: המינהל) עומדת למבקש הזכות לקבל מגרש בבית-זית (להלן: המגרש הנוסף), שהוקצה לנחלה הרשומה כנחלה 22 אצל המשיב 1 (להלן: המושב). בתאריך 8.8.01, במהלך תזכורת שנערכה בפניי, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מחיקת הערעור. זאת לאחר שהתברר, כי תביעת המבקש כי המגרש הנוסף יוקצה לו עשויה להתבסס על החלטה 737 של המינהל; וכי אמו של המבקש, שהייתה בעלת הזכויות בנחלה 22, מכרה את זכויותיה בנחלה לצד שלישי, פרייה וסרג'יו הרט (להלן: הרט) בכפוף לתנאי הקובע כי הזכות לקבל את המגרש הנוסף, שהוקנתה לבעלי הזכויות בנחלה, תהיה של המבקש.

בהקשר זה, המינהל והמושב הצהירו בפניי, כי ביחסים שבין הרט לבין המבקש אין בכוונתם לנקוט עמדה, וכל אשר יחליט בית-המשפט בהליך שיפתח המבקש, אם יפתח, יהיה מקובל עליהם. בין הצדדים הוסכם עוד, כי צו מניעה שניתן, האוסר על דיספוזיציה בזכויות במגרש הנוסף ועל הקצאתו, יעמוד בעינו למשך תשעים ימים נוספים על-מנת לאפשר למבקש לפתוח בהליך בבית-משפט בהסתמך על זכויותיו לפי החלטה 737 של המינהל. תוקפו של צו מניעה זה הוארך, לבקשת המבקש, ב20- ימים נוספים.

ביני לביני, בתאריך 15.8.01, ניתן בבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (בבג"ץ 244/00 ואח') צו ביניים האוסר על ביצוע עסקאות והקצאת קרקעות לפי החלטה 737 של המינהל. כניסת צו ביניים זה לתוקפו עוכבה בשלושה חודשים, וכהוראת מעבר נקבע, בין היתר, כי צו הביניים לא יחול על מקרים שבהם המגרש הוקצה בטרם נכנס צו הביניים לתוקף אם נתקבלה המלצת האגודה המיישבת להקצות את המגרש ואם הוגשה בקשה - בהתאם לסדרים שנקבעו - על-ידי מי שהמגרש הוקצה לו.

או אז הגיש המבקש את הבקשה שבפניי למתן הוראות, שבגידרה טען, כי המושב המליץ עוד בשנת 1999 על הרט כזכאים לקבל את המגרש הנוסף, ואיפשר להם למלט את עצמם מתחולתו של צו הביניים; וכי עתה המושב מסרב - חרף התחייבותו שלא לנקוט עמדה - להמליץ על המבקש, באופן שיתאפשר גם למבקש להביא לכך שצו הביניים שניתן בבג"ץ 244/00 לא יחול לגביו. המבקש הדגיש, כי על אף חובות תום-הלב וההוגנות המוגברות המוטלות על המושב כאשר הוא פועל בקרקעות המדינה, המושב מנצל את צו הביניים שניתן בבג"ץ 244/00 כדי להכשיל את האפשרות שהמגרש יוקצה למבקש. המבקש ציין, כי בסופו של יום, ממילא אם יפסיד בתביעה שבכוונתו להגיש, ניתן יהיה להקצות את המגרש הנוסף להרט, ועל-כן אין הצדקה לעמדה שנוקט המושב לטובת הרט. המבקש עתר איפוא לחייב את המושב לבצע את הפעולות הנדרשות בכדי שצו הביניים לא יחול לגבי המבקש.

מנגד, המושב התנגד לבקשה וטען כי חיובו להמליץ כבר עתה על המבקש לקבל את המגרש הנוסף מעניק למבקש את הסעד שעליו לזכות בתביעה שיגיש, וכי המושב אומנם הסכים שלא לנקוט עמדה בסכסוך שבין המבקש לבין הרט, אך זאת תוך שמירת הטענה כי למבקש ממילא אין זכות שהמגרש הנוסף יוקצה לו. עוד טען המושב, כי הקצאת המגרש להרט נעשתה תוך התנאה מפורשת של ההקצאה בכך שבית-המשפט לא יכריע לטובת המבקש.

המינהל מצידו חזר והסביר כי אינו נוקט כל עמדה בסכסוך.

לנוכח הצהרת המושב כי אין בכוונתו לנקוט עמדה ביחס לשאלה מי מבין הצדדים - הרט או המבקש - זכאים למגרש הנוסף; ומשההליכים להקצאת המגרש הנוסף הושלמו עוד בטרם נכנס צו הביניים לתוקפו, צו הביניים אינו חל על הקצאת המגרש הנוסף לנחלה 22. במצב זה, אם יתברר כי המבקש זכאי לכך שהמגרש הנוסף יוקצה לו, על-פני הדברים נראה, כי צו הביניים שניתן בבג"ץ 244/00 לא יחול לגביו.

משכך, וכאשר ממילא על המבקש להעלות בתובענה נפרדת את טענותיו בדבר הפרת המושב את התחייבותו שלא לנקוט עמדה בסכסוך שבין הרט לבין המבקש, יש לדחות את הבקשה.